סיפור א' לשולחן שבת
 
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה"
מסופר על אחד מחסידיו של הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זיע"א שנכנס אל רבו וביקש ברכה לפרנסה טובה. יעץ לו הרבי שיסע לארץ רחוקה ושם יעשה לפרנסתו, אולם התנה עמו, שמידי פעם יכתוב אליו מכתב בו יתאר את מצבו ברוחניות ובגשמיות. עשה החסיד כעצת רבו ועקר דירתו לארץ אחרת ושם החל לעסוק במסחר וראה ברכה בעמלו. כעבור זמן כתב מכתב לרבו ובו מתאר את כל המוצאות אותו, סיפר על הצלחתו בעסקים, אולם קבל על כך שהאווירה הרוחנית רחוקה מלהיות משביעה רצון, וחסרונו של הרבי ושאר בני חבורת החסידים מורגש מאד, ושאל, האם להישאר או לשוב? לא עבר זמן רב והגיע תשובה מהרבי בו הוא מורה לו להישאר על מקומו. לאחר כשנה שלח החסיד מכתב נוסף ובו מתאר את אורח חייו, ובין השאר כתב כי בחסדי שמים התאקלם לחלוטין במקומו החדש ורכש לו ידידים כלבבו. לא חלף זמן רב ומברק תשובה הגיע אליו, ובו מורה לו הרבי לעזוב את הכל, ומיד לשוב אל עיר מולדתו. עשה החסיד כאשר נצטווה ושב אל ביתו. מיד עם הגיעו נכנס החסיד לרבו לקבל שלום, כאשר התקבל אל הקודש פתח ושאל: יאמר נא לי הרבי, בתחילה כשהודעתי במכתב שקשה לי ואינני מרוצה מסביבתי, הורה לי הרבי להישאר, ואילו כאשר סוף סוף התאקלמתי, מורה לי הרבי לשוב מיד. השיב לו רבו הקדוש: אכן כן, כל זמן שהרגשת זר ומנוכר, לא היה חשש שאווירת הריקנות ורדיפת הגשמיות השוררת בארצות הניכר ישפיעו עליך, דווקא כשהתאקלמת במקום החדש, עלה החשש פן ישפיע עליך לרעה. וכן אנו מוצאים בתורה, נאמר בפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", למה כתב הפסוק "הבאים" בלשון הווה, כי כל הימים שהיו בני ישראל במצרים לא שינו את שמם, את לבושם ואת לשונם, ולא הושפעו מהמצרים מאומה, משום כך נאמר "הבאים", כי בכל יום ויום הרגישו בעצמם כאילו באו רק עתה וזרים הם במקום זה. כך לא היה חשש שיידבקו במנהגיהם הרעים של מארחיהם.
 
 
 
 
סיפור ב' לשולחן שבת-
מדוע דווקא ירא שמים עדיף?!
פרעה הרשע מצווה את המיילדות העיבריות "...וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה".  מדוע לאחר שהמיילדות מקבלות את הציווי הן אינן עוזבות לאלתר את משרתן?! ולו זו בלבד, אלא נשארות ומסכנות את נפשן?!
ואף כתוב בפרשה "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם...." .
אנו רואים שלמרות ציוויו של פרעה, מלך בשר ודם, המיילדות לא חששו ללכת בדבר ה' עם כל הסכנה הכרוכה בזה.
ומסופר כי אל החפץ חיים הגיע אחד מתלמידיו ואמר לו כי אחת הקהילות בליטא הזמינה אותו לכהן כרב קהילה, אולם ירא הוא לקבל על עצמו משרה כה חשובה, מחשש שמא ייכשל ויורה או יפסוק שלא כדין.
בני הקהילה אינם מרפים ממנו, וחוזרים ומבקשים ממנו לקבל את המשרה החשובה.
חשב החפץ חיים והתלבט אך לבסוף השיב לתלמידו "ודאי שעליך לקבל את המשרה! ההוכחה לכך, היא מפרשת שמות: פרעה מבקש מהמיילדות העבריות להמית כל בן שייולד, ומעידה התורה שהמיילדות יראו את האלוקים ולא עשו כדברי פרעה.  מדוע המיילדות לא פורשות מתפקידן לאחר שנתבקש מהן כזה תפקיד?  אלא, דווקא משום שהן יראות את ה' הן לא עזבו את תפקידן זה, כי חששו שתבואנה מיילדות אחרות, שישמעו בקול פרעה וימיתו את הילדים...
כך גם ברבנות, דווקא משום שהנך ירא שמים, ודואג אתה לבני הקהילה שלא ייכשלו בפסק שאינו הגון, עליך לקחת את המשרה לעצמך, כי מי יודע מי יבוא במקומך?...."
 
המסר החשוב מהסיפור צריך ללוות אותנו ביכולת לשפוט את עצמנו ואת החברים מסביבנו.
המדד המרכזי והחשוב הוא יראת השמים שיש לאדם ולא כמה הוא מקובל בקרב החברים . לא תמיד מי שיש לו הישגים גבוהים והצלחות יהיה החבר שראוי לנו להיות איתו.
גם כלפי עצמנו , חשוב להבחין בקרבת ה' שיש לנו ולא בהצלחות ובהישגים שלנו.
 
סיפור ג' לשולחן שבת
"וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ "
לכל אחד מאיתנו , הקב"ה נתן נשמה גבוהה כמרגלית יקרה ועם קצת מאמץ נוכל להסיר את הכיסויים שעליה. בכל אחד מאיתנו טמונה היכולת להגיע מעלה רק אם נשאף וניתן הזדמנות לאחרים. לכן כשנראה יהודי זקוק לעזרה וכבול, נושיט יד לעזרה כדי לתת הזדמנות.
הגאון הצדיק רבינו החפץ חיים זצ"ל, סיפר על המגיד מדובנא זצ"ל:
שיום אחד הוא הלך ברחוב העיר וראה עיוור עני, לבוש קרעים, וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו.
אדם אחר היה חולף על פניהם באדישות. אם ניחן בלב רגיש, היה מבליע אנחה על הצער והמדווים שיש בעולם.
אם לב מתפעל לו, היה נותן בלבו הודאה לבוראו על חוש הראייה שחננו: "ברוך אתה ה', פוקח עיוורים".
למגיד מדובנא היה לב רגיש ולב מתפעל, אך על כולם היה לו לב רחום. עצר בדרכו, פנה אל השניים ונתן להם שלום.
"אחי, מאין אתם?", שאל.
העיוור מר נפש היה, רטן ולא ענה.
הילד תלה במגיד עיניים נוגות, מיוסרות.
סיפר שזה אביו, ואמו נפטרה, סיפר שקר להם במעונם הטחוב, שאין עצים להסקה.
"עם מי אתה משוחח שם?", הפטיר העיוור, "המשך ללכת!"
המגיד התנצל ושאל: "אמור נא לי, כבר אכלתם?!"
"לא", השיב הילד. "לוקח אני את אבא לבית התמחוי לעניי העיר, שם נאכל את ארוחתנו ואחזירו לביתנו"לא היה טעם לשאול את הילד האם הוא לומד. במצבו, פטור היה מלימוד תורה.
"בואו עימי", אמר להם, "אתן לכם ארוחה משביעה, טובה בהרבה מהאוכל בבית התמחוי". זיק של הכרת טובה ניצת בעיני הנער, עיניו ניעורו לחיים והביעו פיקחות רבה כל כך, מהולה בעצב עמוק.
המגיד ביטל את תכניותיו, סב על עקבותיו, התאים צעדיו לצעדי הילד. הביאם לביתו המוסק, החם. וערך לפניהם שולחן. שקד להנעים את שהותם, טרח להשביעם.
גם האב העיוור הפשיר, נרגנותו נסדקה. "טעים" - אישר. "נעים כאן!"
"התסכים להתגורר כאן", שאל המגיד. "אקצה לכם חדר מוסק, שלוש פעמים ליום תקבלו כזו ארוחה. חינם אין כסף", מיהר להוסיף, והילד יוכל ללמוד בתלמוד תורה, חשב. על חשבונו, כמובן.
האב העיוור התלבט. עיני הילד נצצו בתקווה. לבסוף הסכים האב, לניסיון. למעשה, התנחל בדירת המגיד, שיעבד את הבית לנרגנותו ולרצונותיו. והמגיד סבל הכול, הן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. במיוחד כאשר הילד החל לפרוח. קיבל מזון וביגוד, הלך ללמוד והתערה בחברה.
 
ברבות הימים נפטר האב, והילד המשיך לימודיו בישיבה. הוברר שיש לו זיכרון מדהים, לא שכח דבר מתלמודו. תפיסתו מהירה הייתה כברק, שכלו חד כתער, מידותיו זכות כשמן, נשמתו טהורה כבדולח, התמדתו ושקידתו באין הפוגה.
עד מהרה קנה שם טוב ונודע לתהילה. בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנותה של ברודי, ושמו נזכר לדורות, הוא הרב שלמה קלוגר זצ"ל. ועתה אמר החפץ חיים: נתאר לעצמנו מה היה קורה לו היה המגיד מבליע אנחה וממשיך בדרכו, והילד ממשיך להנחות את אביו לבית התמחוי?!
מה היה עם ישראל מפסיד, מה היה הילד מפסיד וכמה היה המגיד מפסיד?!
בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה?! האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?!
ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, ייתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח.
השאלה לגבינו פשוטה: כשנראה ילד יהודי הזקוק לעזרה, האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה בת פרעה?
 
סיפור ד' לשולחן שבת-
אין דבר קשה מידי.
כל אחד מאיתנו נתקל בקשיים מידי יום בהרבה תחומים ובחלק מהמקרים אנו מוותרים מראש בגלל חשיבה על חוסר היכולת להצליח במשימה.
על הפסוק "וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" מפרש רש"י - נשתרבבה אמתה אמות הרבה .
מסופר על הגה"ק רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין זיע"א, שפעם נתכנסו בעירו כמה מראשי הקהילה עם רבני העיר, ודנו בענין חשוב שהיה בו משום הצלת נפשות רבות מישראל, אמרו אנשי המעשה שבין הנאספים, ענין זה שאנו דנים בו עתה כבד הוא מאתנו ולא נוכל לבצעו בכוחותינו הדלים והצנועים.
התערב רבי מאיר שפירא וקרא בהתרגשות: רבותינו ז"ל דרשו כידוע את הכתוב "ותשלח את אמתה" - "את ידה", ועוד אמרו אף על פי שידה של בת פרעה היתה קצרה מלהגיע לתיבה באורח טבעי, כיון שהושיטה את ידה להציל את משה, נעשה לה נס וידה נתארכה אמות הרבה, ונסיון ההצלה הצליח בידה. והנה יש מקום לשאול כאן, מה היתה סבורה בת פרעה בשעה שהושיטה ידה לתיבה המרוחקת ממנה מרחק רב?
אלא, המשיך רבי מאיר שפירא בקולו המלהיב, מפרשה זו עלינו ללמוד מוסר השכל, שלעולם יחתור האדם אל המטרה הנכספת מתוך אמונה ובטחון בהשם יתברך, ואפילו אם נראית לו המטרה רחוקה מכדי הישג ידו, אסור להתייאש ולהוריד ידיו בחוסר אונים ובאפס מעשה, ואף אנו נעשה למען המטרה שלפנינו בכל כוחנו ומאודנו ובעזרת ה' גם יכול נוכל.
 
המסר החשוב עבורנו ועבור ילדינו , שאסור להרים ידיים גם אם המשימה נראית קשה. בעיקר נבחין שבעינייני קודש, היצר הרע מראה לנו הרים של קושי. כל אחד מאיתנו צריך להתגבר כארי ולהתאמץ על אף הקשיים ואז נזכה לסיעתא דשמיא
 
סיפור ה' לשולחן שבת-
 
מובא הסיפור במדרש : הָיְתָה בַת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאַתּוּ מִפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, מִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּשֶׁהָיָה גָּדוֹל. ... וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִין חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאָמְרוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִטֹּל מַלְכוּת מִמְּךָ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ, וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן וְאוֹמֵר לָהֶם, הַנַּעַר הַזֶּה אֵין בּוֹ דַּעַת, אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ, וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת, אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב יֵשׁ בּוֹ דַּעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת אֵין בּוֹ דַּעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַשׂ אֶת הַגַּחֶלֶת וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ, וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה  כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן.
סיפור ו' לשולחן שבת-
 
"... וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד.'' (ב, ז)
שואלת הגמ' (סוטה יב:) מדוע אמרה לה מן העבריות?, אלא מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר הקב''ה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?!.
ונדע את חומרת הדבר כאשר התינוק אוכל או שותה חלב לא כשר או מאשה לא כשרה ואפילו שהוא בבטן אמו... ומצד שני כמה השפעה טובה יש לתינוק (ואפילו שהוא תינוק גוי, כמו שנראה בסיפור הידוע) כאשר הוא שותה חלב שנעשה מאכילה ושתיה בקדושה של האם.
ומסופר על רבי יהודה הנשיא (תוספות ע''ז י:) שנולד בזמן שגזרה מלכות רומי על ישראל שלא ימולו את בניהם, והמל את בנו אחת דתו להמית, מה עשה רבן שמעון בן גמליאל אביו, נכנס למקום צנוע בחדרי חדרים ומל את בנו, כששמע על כך שר העיר הלשין עליו אצל המלך, ונתן צו לשלוח את רשב''ג ורעיתו הרבנית והרך הנימול לרומי לפני המלך, ומה שירצה המלך לעשות יעשה.
יצא רשב''ג ובני ביתו והגיע אל ארמון המלך אסורוס, בעודם ממתינים בפרוזדור עד אשר יקראו אותם למלך, יצאה המלכה מחדרה וראתה את הרבנית שהכירה אותה מתמול שלשום, ושאלה אותה למה באה לארמון המלך, אמרה לה: המלכות גזרה עלינו שלא למול את בננו, ובעלי ואני לא צייתנו לגזרת המלך, ועתה מגישים אותנו למשפט, לחשה המלכה באזן הרבנית בואי אלי לחדרי, כשהגיעו לחדר המלכה, סיפרה המלכה לפני כעשרה ימים ילדתי את הבן שלי אנטונינוס, שימי את בנך יהודה בעריסתו של בני, וקחי את בני בחיקך, ותכחישו מכל וכל את קיום ברית המילה לבנך, ועשתה כן הרבנית, ותקח את הילד אנטונינוס ותשיתהו בחיקה.
בינתים בכה הילד אנטונינוס וביקש לינק, והרבנית הניקה אותו. לאחר מכן נקראו לחדר ארמונו של המלך, ויאמר המלך לרבן שמעון, מדוע עברת על גזרת המלכות ומלת את בנך, ענה רבן שמעון אדוני המלך מי הגיד לך שעברתי על גזרתך הנה הילד לפניך בדוק וראה אם מהול הוא, אם לאו, ויצו המלך לבדוק את הילד, והנה הוא ערל גמור, התפלא מאוד המלך על שר העיר, שאיך הוליך אותו שולל, והטריח לחנם את רבן שמעון נשיא ישראל ואת הרבנית והילד הנולד לבוא עד לארמון המלך ולהתיצב לפניו, ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, ויצו המלך לתלות את השר על העץ, ולפייס את נשיא ישראל בביטול הגזרה, ופטר את רבן שמעון ואשתו הרבנית לשלום.
חזרה הרבנית לחדר המלכה לדרוש בשלומה, והחליפו את התינוקות שלהם, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ובגלל אותו חלב טהור שינק אנטונינוס מן הרבנית נכנסה בו רוח טהרה והתגייר בצינעא על ידי רבנו הקדוש, ולמד ממנו תורה, והיו ידידם אהובים כל ימי חייהם.
סיפור ז' לשולחן שבת-
כשמשה רבינו בורח ממצרים ורועה את צאן יתרו , הוא מגיע להר סיני וחוזה במראה הסנה הבוער שאינו אוכַּל. הקב"ה קורא למשה ואומר לו:" שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ " ומסופר:
פעם באו הקָרָאִים לפני המלך באחת המדינות בטענה כי הם היהודים האמיתיים והמקוריים ושהממשלה תכיר בהם ואילו שאר היהודים הם מין דת שהרבנים המציאו במשך הדורות.
המלך רצה לבדוק את הטענות ונתן צו שיקבעו עימות שבו יגיע נציג אחד מקרב היהודים ונציג אחד מכָּת הקראים. הנציגים יבואו ביום מסוים לפני המלך והוא ישמע את טענותיהם.
הקהילה היהודית בחרה יהודי חריף מוח מפורסם שנקבע שהוא יהיה שלוחם של ישראל. בתחילה סירב אותו יהודי ללכת בטענה שעדיף שישלחו אחד מגדולי הדור, אולם הרבנים הטילו עליו את השליחות והבטיחוהו שה' יצליח דרכו .
בחצר המלך היה חוק שאין לבוא לפני המלך עם נעליים ולכן כל הבא בפני המלך היה צריך לחלוץ נעליו בחוץ.
שני הטוענים נכנסו אל המלך, והיהודי, מרוב התרגשות, נכנס כשהוא נושא את הנעליים בידיו.
אמר הקראי: "רואה הוד מלכותו את החוצפה של היהודים שמעיז לבוא לפני המלך כשמנעליו בידו?"
שאל המלך את היהודי ברוגז, איך העיז לעשות דבר כזה?
היהודי החריף לא נלחץ משאלת המלך ומיד השיב בבדיחות : יסלח לי הוד מלכותו, אבל בשעה שניגש משה רבנו אל הסנה ופשט את נעלו,  היה שם קראי אחד שגנב את נעלו. ומאז בכל מקום שאנו באים עם קראי, אנו לוקחים את נעלינו בידינו שלא יגנבו אותם.
התפרץ הקראי בטיפשותו ואמר: יראה אדוני המלך באיזה חוצפה משקר היהודי הזה, הלא בשעה ההיא עדיין בכלל לא היו קראים, רק לפני כשש מאות שנה יסד ענן את דת הקראית.
צחק המלך ואמר: "אתם כבר יכולים ללכת"
 
סיפור ח' לשולחן שבת
 
''וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד''
על פי זה יתכן לישב מה שהקשה הרב אברהם אבן עזרא (בפרשת ויגש מו, כג) על מה שדרשו חז''ל (ב''ב קכ.) שיוכבד נולדה בין החומות בעת שירדו יעקב ובניו מצרימה, והקשה, שלפי זה היתה בת ק''ל שנה בעת שילדה את משה, ואם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא הזה, שהוא נס יותר גדול מהנס שנעשה לשרה שילדה כשהיתה בת תשעים, ותירץ המגיד מדובנא הרב הגאון רבי יעקב קרנץ זצ''ל, על פי משל, שני עניים הלכו פעם אחת בדרך, והחל אחד מהם לשבח את הנדיב רבי ישעיה, שהוא גדול מאין כמוהו, כי פעם בגשתו אליו נתן לו בבת אחת שני זהובים, ויען השני ויאמר: לא כי, אלא רבי משה הוא הנדיב הגדול שאין כמוהו בעולם, כי פעם ניגש אליו והעניק לו זהוב אחד, ויצחק אליו רעהו הראשון, באמרו, הלא שני זהובים הם יותר מזהוב אחד! ויען רעהו ויאמר: אמור נא לי מתי קבלת את הזהובים מאת רבי ישעיה? ויאמר בפורים, אז ענה אותו לאמר: הלא כה דברי, שאין בעולם נדיב יותר מרבי משה, כי פורים הוא עת משתה ושמחה, ואז הכל מתנדבים בעין יפה, ואם כטוב לבו ביין נתן לך שני זהובים, אין בזה כל חידוש, אבל אני הייתי אצל רבי משה בחדש תמוז, ואף על פי כן נתן לי זהוב אחד, זוהי ראיה נכונה על עצם נדיבותו.
הנמשל: הנה יוכבד ילדה במצרים, שאז היה עת רצון, כמו בפורים, שכל הנשים ילדו ששה בכרס אחד, ''וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'' ואם כן אין כאן כל פלא שיוכבד ילדה כשהיתה בגיל מאה ושלשים שנה, אבל בעת שילדה שרה בגיל תשעים שנה, היה כמו חודש תמוז, שלא נשמע בעולם שום נס ופלא כיוצא בו, ולידת שרה לתשעים שנה היתה דבר חידוש ופלא גדול, ולכן הזכירו הכתוב. (חזון עובדיה פסח עמ' נו).
סיפור ט' לשולחן שבת
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה ..... מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"
מעשה באברך בן תורה, שפעל רבות למען הישיבה בעיר סלוצק. לימים הציעו לו משרת רבנות. חכך האברך בדעתו, אם יעזוב את פעילותו בישיבה ויקבל עליו את עול הרבנות, או יוותר על הרבנות לטובת פעילותו למען הישיבה. בא האברך אצל ה"חפץ חיים" לשאול את פיו. "אם אקבל את משרת הרבנות", הסביר האברך, "יהא זמני פנוי יותר ללימוד התורה". נענה ה"חפץ חיים" ואמר לו: "שאלה לי אליך, כמה נוטל סנדלר בעבור זוג נעליים?". "כשלושה רובלים", השיב האברך. "ומה מחירו של זוג נעליים מבית החרושת?". "כשני רובלים". "כמה לפי דעתך, מרויח הסנדלר מזוג נעליים?", הוסיף ושאל ה"חפץ חיים". "רובל וחצי". "וכמה מרויח בעל בית החרושת מכל זוג נעליים?". עשרים או שלושים פרוטות בלבד". "אם כן, פליאה היא בעיני, מדוע הסנדלר הוא עני ואביון ומרויח את לחמו בקושי, ואילו בעל בית החרושת, שנוטל בשכרו של זוג נעליים חמישית ממה שנוטל הסנדלר, הוא עשיר מופלג?". הסביר לו האברך, כי אומנם הסנדלר מרויח יותר מבעל בית החרושת על כל זוג נעליים, אבל הוא אינו מסוגל להוציא מתחת ידו אלא שניים, או שלושה זוגות לשבוע, ואילו בית החרושת, על מאות הפועלים העובדים בו, מייצר מידי יום ביומו מאות זוגות נעלים, לכן הוא מרויח פי כמה וכמה מן הסנדלר, אף כי הוא נוטל מחיר נמוך בהרבה. "אם כן", אמר ה"חפץ חיים", "הרי שאלתך באה על פתרונה. יתכן שבשבתך על כסא הרבנות תוכל ללמוד יותר שעות במשך היום, אבל מה רב ההבדל בין לימוד היחיד שלך לבין הלימוד של מאות תלמידים בישיבה, שכל אחד מהם לומד עשר שעות ויותר ביום ומוסיף עוד בלילה. ואתה, שהנך עמל למען הישיבה, הרי אפילו אם יפול בחלקך אחוז קטן מלימודם של מאות התלמידים, יהיה שכרך הרבה מאוד" (משלי החפץ חיים)
 
סיפור י' לשולחן שבת-
הקב"ה מצווה את משה רבנו בשליחותו לאמר לעם ישראל : "...פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם...". גאולת עם ישראל ממצרים לאחר הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו בברית הבתרים נמשכה מאתיים ועשר שנים כמניין רד"ו. ואת הגאולה העתידית לימדונו " הַיּוֹם! אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ"
ומסופר על רבי יהושע בן לוי, שפגש פעם את אליהו הנביא בפתח מערת רבי שמעון בר יוחאי " אמור לי, בבקשה ממך" פנה רבי יהושע בן לוי אל אליהו הנביא "מתי יבוא משיח בן דוד ויביא עמו את הגאולה המיוחלת? "
"גש לשאול אותו בעצמך" השיב לו אליהו הנביא.
"היכן אוכל לפגוש אותו?" שאל,
"הוא יושב בפתח העיר, במקום בו יושבים הפצועים והחולים. גם הוא סובל מחלאים ונגעים כמו שנאמר עליו בפסוק: "והוא מחולל מפשעינו... חוליינו הוא נשא. ואתן לך סימן כיצד תוכל לזהותו: כל שאר החולים מסירים את כל תחבושותיהם, מקנחים את פצעיהם ולאחר מכן שבים וחובשים אותם. אך המשיח מסיר רק תחבושת אחת בכל פעם. כך, כשתגיע ההוראה מלמעלה לצאת ולגאול את עם ישראל לא יהיה עליו להתמהמה ולו רגע מיותר אחד" .
רבי יהושע בן לוי מיהר לשער העיר כדי לעקוב אחרי הפצועים החובשים את תחבושותיהם. חיש מהר הוא גילה את המלך המשיח ומיהר לשאלו: "אימתי קאתי מר"? (מתי אדוני אמור להגיע?)
"היום" השיב המשיח. שש ושמח שב רבי יהושע בן לוי לביתו. הלא היום יבוא המשיח ועמו הגאולה המיוחלת!
הלילה ירד ופרש את כנפיו על הארץ ולא נראה כל זכר למשיח. מיהר רבי יהושע לאליהו הנביא בתלונה: "המשיח אמר שיבוא היום, ולא הגיע!"
"לא הבנת את כוונת המשיח" הסביר לו אליהו בניחותא. "המשיח ציטט לך את לשון הכתוב: היום – אם בקולו תשמעו".
כל אחד מאיתנו חייב להתחזק ולדעת שאין הדבר תלוי אלא בכל אחד מאיתנו . חטא חטא אחד--הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה....עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות"
 
 
 
 
 
סיפור יא' לשולחן שבת-
" וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ "
למדנו בפרשה שמשה רבנו נאלץ לברוח בגלל רשעותם של דתן ואבירם. בדור שלנו יש ניסיון למצוא את הדברים המפרידים בין אחד לשני, במקום למצוא את המאחד. שהרי למדנו שבדורו של אחאב , שעל אף רשעותם , הקב"ה נתן להם לנצח במלחמות כיוון שלא היו מלשינים זה על זה. אנו לא מעודדים חו"ח אחדות על חשבון הקשר עם הקב"ה אלא נעודד להתחזק בשניהם.
משל לאיש כפרי, שבאחד הימים קיבל מכתב מדודו, אחי אביו. במכתב הוא מזמין אותו להגיע אל העיר הגדולה לביקור. בן הכפר עמד נרעש ונרגש מול הזדמנות הפז שנפלה בחלקו. מיהר ושיתף את חבריו ואת ידידיו בחוויה הגדולה שנזדמנה לו. הללו השפילו את עיניהם בקנאה. משסיים את עסקיו, רתם את סוסו לעגלה, נפרד ממשפחתו, מחבריו ומידידיו, ויצא לדרך. כפרים ועיירות חלפו ביעף על פניו, אך הוא לא התמהמה. הן פניו מועדות אל העיר הגדולה. כשהגיע אל שערי העיר, ירד מהעגלה ולאחר חיפוש מצא את הבית של דודו. עייף ומותש עמד לרגע, נשען ליד שער הבית. בעודו משעין את גבו אל הקיר, שמע זמזום עצבני. הוא ניתר בבהלה הצידה, שמא החריד מרבצו בעל חיים מאיים. והנה, נפתחה הדלת, ודודו, ששנים רבות לא ראה אותו, קיבל את פניו והובילו אחר כבוד אל הבית פנימה. "גש נא אל הכיור ושטוף את פניך ואת ידיך", אמר לו הדוד. הוא ניגש, אולם כעבור דקה חזר: "סלח לי דוד יקר, אבל המים אזלו מן הכיור". הדוד חייך מתמימותו של הכפרי, ניגש אל הכיור ופתח את הברז למול עיניו הנדהמות, והמים זרמו למרבה הפלא של האיש. גם האכילה לא היתה מלאכה פשוטה כלל וכלל. לא רגיל היה לאכול בכפית ובמזלג, ודקר את עצמו, עד שהצליח להכניס לפיו משהו מן הצלחת. כוחותיו לא הסכינו לחידושים כה רבים. משהראה לו הדוד את חדרו, נכנס וסגר אחריו את הדלת. והנה, הוא ראה מולו דמות אדם. לרגע רגז על דודו שהכניסו לחדר משותף עם אדם מכוער שכזה, אולם לאחר מחשבה שנייה ביקש להראות לאותו פולש כי הוא אחיינו של בעל הבית. עמד ושרבב את לשונו למול אותו אדם. לתדהמתו, ברוב חוצפתו, ההין הלה ושרבב אף הוא לשון כנגדו. התכעס וביקש להרים את אגרופו, אולם הלה, שמגושם היה, הרים אף הוא את אגרופו. עמד בפרצוף נזעם, ואף הלה עמד כך כנגדו. "די!" צעק בקול. לשמע הצעקה נבהל דודו ומיהר אל החדר. ראה את אחיינו עומד נזעם כולו, ומאיים באגרופיו. "מה קרה?" שאל הדוד. "למה זה הכנסתני לחדר אחד עם מכוער ועצבני שכזה?" התרעם בן הכפר. הדוד חייך בהבנה: ותראה מה יהיה". משראה כי אחיינו מהסס, אמר: "תן חיוך "ודאי אתה הוא זה שהתחלת במריבה. נסה נא להתפייס קטן". חייך הכפרי, והנה אף האיש שכנגדו חייך. חייך הכפרי חיוך עמוק יותר, והלה הגדיל את חיוכו. ביקש להתפייס כדרכם של ידידים, וניגש ללחוץ את ידו. התקדם צעד אחר צעד, הושיט את ידו, ונתקל בזכוכית.
הנמשל: אדם עומד מול ידידו ותמה על החמצת הפנים, על חוסר ההארה, על הזלזול ועל העצבנות. כדאי לו לנסות את דברי שלמה המלך, החכם מכל האדם, שאמר: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם".
עם ישראל יבחן ויגאל באחדותו ועל כן אנו צריכים להיות מאירי פנים אחד לשני יחד עם השאיפה לעליה בקודש ובקשר אל הקב"ה