סיפור א' לשולחן שבת
על הפסוק - "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" לומדים חז"ל כי רק יהודי שנפטר , מטמא טומאת מת את כל מי שהיה נוכח באוהל/בחדר ואילו גוי שמת מטמא רק אם נוגעים בו(טומאת מגע).  התלמוד דורש את הפסוק "אתם (עם ישראל) קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם"
וננסה להבין מדוע ישראל מכונים "אדם" ומדוע אומות העולם אינם קרויים "אדם"? נבאר זאת על ידי סיפור :
בשנת תרע"ג (1113) התקיים באוקראינה משפט ידוע בשם "משפט בייליס". ובו העלילו על יהודי בשם מנחם מנדל בייליס, שרצח נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות בחג הפסח.
אחת הטענות של הקטגוריה במשפט, הייתה האמרה המפורסמת "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – כיוון שכך, טענה הקטגוריה, יש לגיטימציה להרוג את מי שאינו יהודי שהרי הוא לא נחשב אדם.
רבה הראשי של רוסיה, שלח את רבי מאיר שפירא מלובלין אל אותה עיר בה התנהל המשפט כדי להעיד עדות אופי על מנחם בייליס שעמד למשפט על לא עוול בכפו. הרב לא הסס, ולמרות שלא הכיר את "הנאשם" נסע בחפץ לב כשלבו שלם ובטוח במצוות רבו. לאחר שבועות ארוכים של נסיעה מתישה הגיע סוף סוף למקום ונכנס לאולם בית המשפט לתת עדות אופי על יהודי שהוא מעולם לא ראה. השופט הרוסי ראה את הרב, והבין שהוא לא מכיר את הנאשם, החליט להתלוצץ וכך אמר לו: אני אצטט בפניך קטע מהתלמוד שלכם, אם אתה מצליח להסביר לי את משמעותו אני אזכה את הנאשם... הרב הסכים והשופט "עט" עליו עם המשפט - "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", מה? תמה השופט, וכי אנחנו לא בני אדם? פנה הרב בשלווה ואמר לשופט, וודאי שאתם בני אדם, אבל אתם לא "אדם". השופט "הרים גבה" ושאל – מה כוונתך? אענה לך כדרך שיהודי עונה לחברו – בשאלה. תגיד לי אדוני השופט, אם היה נודע לך שבלובלין הרחוקה עומד רוסי – בן עמך – למשפט, היית נוסע כדי לתת עליו עדות אופי אם אתה לא מכירו? וודאי שלא, השיב השופט, אני לא מכיר אותו – שיסתדר. אה! כעת תבין, אמר הרב. רק אצלנו, אצל עם ישראל, כשיהודי אחד ב"סוף העולם" שרוי בצרה, חבריו מרגישים את כאבו ומנסים לעזור לו ככל שביכולתם, הנה, אני באתי מלובלין הרחוקה, בוססתי את רגליי בשלג ובקור כדי להעיד עדות על יהודי שמעולם לא הכרתי. אתם, אומות העולם, אמנם קרויים בני אדם, אבל אינכם "אדם" אחד, אנחנו - "אדם" אחד. אגב, זאת הסיבה שאין "אדם" בלשון רבים... כמו בזמן שהאצבע כואבת לאדם כל הגוף משתתף ומזדהה עם הכאב, כך אנחנו – עם ישראל – כולנו גוף אחד.
 
סיפור ב' לשולחן שבת
במדבר רבה פרשה יט ח. על פרה אדומה:
שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: דברים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: אָמַר לוֹ לֹא נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ תְּזָזִית מִיָּמֶיךָ, אָמַר לוֹ לָא … ראית מימיך אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושים לו? אמר לו: מביאים עיקרים ומעשנים תחתיו ומרביצים עליה מים והיא  בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך, הרוח הזו רוח טומאה היא … מזין עליו מי נדה והוא בורח. לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לָזֶה דָּחִית בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר, אָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי אִי אַתָּה רַשַׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וְזוֹ נְקֵבָה, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
 
 
סיפור ג' לשולחן שבת מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 
אמר שלמה המלך ע"ה : "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". ניתן ללמוד לכל התורה כולה ולדרך חיים שאדם שיודע בעצמו שיש לו מה להשלים עוד ומה ללמוד מבחינת מכל מלמדי השכלתי, וודאי יכול להחכים עוד ולצמוח מעלה.
לעומתו, אדם שחושב שהוא כבר מספיק פיקח וחכם ואינו מוכן לקבל וללמוד מאחרים ישאר באותו מצב ולא יוכל להתקדם.
משל למה הדבר דומה:
לאדם שחלם על המלך,  שהמלך עולה בסולם מתחילתו והגיע רק לחציו. למחרת מיהר אל ארמון המלך כדי לספר לו את החלום .   משסיפר זאת למלך שמח המלך והעשירו בזהובים... 
שמעה שכנתו של אותו אחד על החלום ועל שכרו הרב שקיבל ואמרה לבעלה: "לך למלך ותספר לו שחלמת  שהוא עולה בסולם והגיע עד לסופו... שהרי שכנינו אמר רק עד חציו וראה כיצד העשירו המלך...".
הלך המסכן בעצת אישתו, סיפר למלך אף הוא את חלומו. אך אבוי... ששמע המלך את חלומו,  ציווה  לגלגלו מכל מדרגות הארמון...
שאל  הוא בתמיהה: "מדוע?! הלא חלומי טוב יותר משל חברי שהיה כאן אמש?!"  
אמר לו המלך: "שוטה שכמתך!  קודמך  חלם  שהגעתי לחצי הסולם  זה אומר  שעדיין יש לי  עוד מה לתקן  ולהיכן  לעלות, להשיג ולהעפיל... ואילו  אתה  חלמת  שאני הגעתי לסוף הדרך  ואין לי  מה לעשות עוד, אין לי לאן להתקדם ומה לפעול  כאן בעולם הזה... ופרס אתה מבקש?!..."
והנמשל  ברור הוא:
אדם שאומר אמרתי  אחכמה - אני מעונין להחכים, ללמוד  ולנסות להשיג כמה שרק אפשר – אך היא רחוקה ממני. עלי לנסות ולהתקדם – אני רק בחצי הדרך, וודאי אגיע לשלימות...  
אבל  אדם שאומר:"אמרתי  אחכמה"  אני מספיק חכם – הגעתי לשלב האחרון בסולם אזי –והיא רחוקה ממני – יראה הוא עד כמה  רחוק הוא  מהשגת השלימות...
 
סיפור ד' לשולחן שבת מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל". הגמרא במסכת ברכות דף סג. מביאה:
"אמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל"
ה"חפץ חיים" ביאר שכוונת חז"ל בזה לתת עצה טובה לאדם לנצל זמנו ללימוד התורה. והמשיל זאת במשל נאה:
סוחר גדול היה טרוד במסחרו מבוקר עד ערב, מרוב טרדותיו לא מצא פנאי להתפלל בציבור ולא נותר לו זמן לקבוע עיתים לתורה.
חלפו שנים ושער לבן החל לבצבץ בזקנו, כוחותיו נתדלדלו והחל לחוש כי קיצו קרב ובא ולא רחוק הוא היום בו יצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני בורא עולם, אי לכך החליט להכין צידה לדרך, לצורך זה יהיה עליו לשנות את סדר יומו, על כן מאותו יום הלך בקביעות לתפילה בציבור ואחר כך נשאר כשעתיים ללמוד ורק אז פנה לחנותו.
בהגיעו לחנות לאחר שלוש שעות שהייה בבית הכנסת שאלה אותו אשתו בתימהון לפשר איחורו, הלא יודע אתה כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם ומה לך להתעכב?
התחמק הבעל מלהשיב וטען כי היה טרוד בעניין חשוב.
כך במשך כמה ימים היה מאחר מלבוא לבית המסחר ובכל פעם התחמק מלספר לאשתו היכן היה.
בוקר אחד פקעה סבלנותה של האישה וכאשר ראתה ששוב הוא משתהה בבוקר, יצאה לברר להיכן נעלם כל בוקר, מה רבה הייתה תמיהתה כאשר נתברר לה שבעלה נמנה מחובשי בית המדרש, החלה לטעון: "האם יצאת מדעתך? הלא החנות מלאה קונים ואתה יושב ולומד?!. לא איכפת לי על ההפסד שנגרם עקב כך, אבל כלום אפשר לעכב לקוחות קבועים בחנות?"
השיב הבעל: "שמעי נא ועני לי, מה היית עושה אילו בוקר אחד היה בא מלאך המוות ואומר לָךְ שהגיע זמני להפטר מן העולם, וכי היית אומרת לו שאין עתה פנאי לכך הואיל והחנות מלאה קונים? ודאי שלא! אם כך מהיום כל בוקר שאני נעלם מהחנות, חשבי לעצמך כאילו נלקחתי ע"י מלאך המוות, ומה איכפת לך שאחרי שעתיים אקום לתחיה ואבוא לעזור לך בחנות?!...
זו כוונת חז"ל באומרם "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה", על האדם לחשוב כאילו הוא מת, ואז יתבטלו מאליהם כל התירוצים והסיבות המעכבים אותו מהלימוד, באופן זה יבחין היטב עד כמה טרדותיו טפלות לעומת לימוד התורה וימצא זמן רב ללמוד.
 
סיפור ה' לשולחן שבת
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל". הגמרא במסכת ברכות דף סג. מביאה:
"אמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל"
מעשה כשהיה הגאון רבי אהרון ליב שטינמן שליט"א בעל "אילת השחר" בארצות הברית בשנת תשנ"ח ביקר גם בעיירת ליקוואד שבניו ג’רסי שבה שוכנת הגדולה שבישיבות "ישיבת ליקוואד" מיסודו של מרן הגאון הצדיק רבי אהרון קוטלר זצ"ל, בהיותו שם ביקר בבית ראש הישיבה הגאון ר’ מלכיאל קוטלר שליט"א נכדו של רבי אהרון זצ"ל, בהיותו שם, ראה  בארון כלי הכסף שוכנים אחר כבוד זוג נעלים ישנות, שאל הרב שטינמן את ר’ מלכיאל מה פשר הנעלים הללו בארון של כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית?
סיפר לו ר’ מלכיאל בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד יסע חזרה לביתו. אחד הבחורים שבא לביתו, שאלה אותו אמו "מפני מה באת הביתה"? הבחור ענה ואמר "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה"! האם החלה לזעוק "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה?" להיפך שם הנך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד"!
הבחור אמר "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה"? אמרה האם "אם כן תלך רגלי", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה, בהיות הישיבה מרחק של מאות קילומטר מביתו הדרך ארכה כמה וכמה ימים וכשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר "רבי באתי ללמוד תורה!" ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר שאל אותו "מה יש"? והבחור סיפר לו שאמו שלחה אותו חזרה לישיבה, והלך כמה ימים ברגל עד שהגיע.
כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה, עד שאמר לבחור אני רוצה לקנות ממך את הנעלים הללו שבהם מסרת את נפשך  ללמוד תורה, ואלו הם הנעלים הללו...
המשיך רבי מלכיאל ואמר האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? אותו בחור היה מרן הרב ש"ך זצ"ל בבחרותו, במשך הימים בעמלו ובמסירות נפשו עלה ונתעלה להיות מגדולי הדור, וראש ישיבת פוניבז’. ("נחלת צבי").