סיפור א' לשולחן שבת
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
שואל הבעל שם טוב למה נאמרה פרשה זו בהקהל (בפני כל העם)? לפי שראה משה שעתיד ביהמ"ק להיחרב בעוון שנאת חינם, עמד והקהילם בטרם מסר להם ענייני המשכן. לרמוז: האחדות והליכוד של היהודים בצוותא, תנאי ראשון הוא למעשה המשכן.
חז"ל לימדונו מצד אחד 'טובים השניים מן האחד' ומאידך 'קדרה של שני שותפים, לא חמה ולא קרה' (כלומר אם יש שני שותפים בעניין אחד נקבל משהו לא מושלם) . ננסה להבין את הדברים עם סיפור חסידי
שני שותפים, שפרץ סכסוך ביניהם, הגיעו אל הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, וביקשו מהרבי שיפסוק מי מהם צודק.
אמר להם הרבי: "אשאל אתכם שאלה: במקום אחד אמרו חז"ל 'מזלם של שניים – עדיף', וכן נאמר  'טובים השניים מן האחד'.
 
לעומת זה נאמר 'קדרה של שני שותפים, לא חמה ולא קרה'. איך מתיישבים המאמרים הללו?!
 אלא ההסבר פשוט: כל עוד השותפים פועלים מתוך אחדות, שורה עליהם ברכה גדולה. על זה נאמר 'טובים השניים', כשהם 'מן האחד' – מאוחדים.
אולם אם זו 'קדרה של שותפים', הרותחת וגועשת, כי-אז זה מצב לא-מוצלח"...
חשוב להעביר את המסר לילדים על חשיבות האחדות
 
סיפור ב' לשולחן שבת
 
במעמד ההקהל משה רבינו מכנס את העם ומלמד אותנו על מתן התרומה - לך אתה לתת תרומה ושלא יבואו אליך לבקש.
"קחו מאתכם תרומה"
נקדים סיפור:
אשתו של הגאון מווילנא זצ"ל, עסקה בגמ"ח, ויצאה עם חברתה לאסוף ולחלק כספי צדקה, והסכימו בין שתיהן שמי שתמות ראשונה, תבוא ותגיד לחברתה היאך נראה הדין בעולם הנצח.
 
לימים מתה חברתה, ואחר כמה ימים מפטירתה באה בחלום לאשת הגאון, וסיפרה לה שיש למעלה דין וחשבון על כל פרט ופרט בחיים, והביאה דוגמה לדבר: את זוכרת איך הלכנו יחד ברחוב וראינו עני ורמזנו לו לבוא אלינו, שיש לנו כסף עבורו, דעי לך ששם דנו אותי למה בקשתי אותו לבוא אלינו, ולא חטפתי מצווה נוספת של הליכה – למה לא ניגשתי אליו למסור לו... וסיימה שזו דוגמה על עומק הדין.
 
אשת הגר"א סיפרה את החלום להגר"א זצ"ל, וקרא את אנשי החברה קדישא, וציווה עליהם לרשום את הסיפור בפנקס החברה קדישא.  
מסביר בעל 'חכמה ודעת':
ולפי זה יש לפרש את הפסוק " קחו מאתכם תרומה לה' ", והיינו שתביאו מאתכם, שאתם בעצמכם תביאו ולא תמתינו שיבואו לגבות ממכם. שגם עצם העברת הנדבה היא מצווה...
למדנו מהסיפור שכל אחד מאיתנו צריך להיות רגיש מסביבו ולא להמתין שיבואו לבקש עזרה אלא להיות מוכנים להציע את עזרתנו.
(מעובד מאתר dvar-tora.com )

סיפור ג' לשולחן שבת
בפרשת השבוע מצווה התורה על קדושת השבת ושמירתה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה  לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'..."
החפץ חיים בהקדמתו לספר המשנה ברורה מבאר את גודל המעלה של השבת: 
כתוב בתורה "זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד.. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.." 
הורה לנו ה' בפסוק זה שעניין השבת הוא שורש האמונה לידע שהעולם הוא מחודש ונברא ולא נעשה מעצמו וכיון שה' ברא הכול הוא האדון על הכול ואנחנו עבדיו ומחויבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופינו ונשמותינו וממונינו כי הכול שלו. 
והזהירה התורה על שמירת השבת י"ב פעמים ואמרו חז"ל: "כל המשמר את השבת כאלו מקיים כל התורה וכל המחלל השבת כאלו כפר בכל התורה כולה" והכול מהטעם שהשבת היא שורש האמונה"
על אמונה של שומר-שבת ואיך שהשבת מגנה ומצילה ניתן ללמוד מהמעשה הבא: 
יהודי שהיה סוחר שטיחים, התגורר באחוזתו של פריץ טוב לב שאהב מאד את הסוחר היהודי, ואף הוקירו על ישרותו ונאמנותו. 
מסחרו של היהודי פרח ושגשג, והפריץ היה מתגאה תדיר בפני ידידיו וחבריו ביושרו של היהודי מה שהביא לתוצאה ששמו הטוב נישא למרחקים, ומעגל הקונים התרחב בהתאם.
והנה, בבוקר יום שבת אחד שכל בני הבית יושבים במקומותיהם סביב שולחן-השבת נשמעו דפיקות חזקות בדלת. 
הדלת נפתחה ושליח מטעם הפריץ נכנס ופנה אל בעל-הבית: "שמע יהודי!" – הכריז השליח. "בערב מתקיימת מסיבה בביתו של הפריץ בהשתתפות כל נכבדי הסביבה. 
ברגע האחרון החליט הפריץ להחליף את כל השטיחים באולם האירועים שלו, והוא מבקש שתבוא בדחיפות עם דוגמאות והוא יבצע רכישה - מהגדולות שהכרת עד כה" סיים השליח בשובבות... 
אך היהודי, בשלווה ובנעימות השיב לשליח: "אמור לאדוני הפריץ כי אשמח תמיד לעמוד לשירותו. אך כפי שידוע לו היום הוא יום שבת, ואנו היהודים שובתים ממלאכה ביום הקדוש הזה!''. 
השליח נדהם ויצא למסור לפריץ את תשובתו של היהודי.
והסעודה נמשכה כאילו דבר לא אירע. לאחר כ-10 דקות הגיע השליח בפנים זועפות ואמר כי הפריץ כועס מאד, הוא אף ציין שבמידה ולא תעשה בקשתו ינותקו קשרי המסחר שלו ושל חבריו...
מיודענו השיב בנועם: ''תאמר לפריץ שחשוב הקשר איתו, אך הקשר עם מי שכל פרנסתי וחיי בידו – הקב"ה, חשובים לי עוד יותר''... 
השליח ניסה כל מיני דרכים אך לשווא, התייאש ויצא. 
למחרת, הגיע  הפריץ לביתו של היהודי, כשפניו מחייכות, הוא חיבק את היהודי בחום תוך שהוא מושיט לו צרור מלא זהובים. ''קח! זה חלקך בהתערבות!''. 
לפליאתו, התיישב הפריץ וסיפר: "אתמול הגיעו ידידי הפריצים  והתווכחנו על נאמנותך לדתך והוחלט להעמידך במבחן – תוך התערבות על סכום כסף עצום. 
ואת ההמשך אתה כבר יודע... בזכות נאמנותך למצוות דתך זכיתי בהתערבות!"...