סיפור א' לשולחן שבת
 
על הפסוק "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" מביא רש"י עפ"י הגמרא בסנהדרין קח. "שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל "
מאחר שבני דור המבול לא היו חסרים טובה אחת מן הטובות שישנם בעוה''ז, נמצא שלא גזלו מחבריהם לצורך מחייתם אלא עשו כן מרעות הלב בלבד. גניבה לשם גניבה וגזלה לשם גזלה, ולכך לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.
ומביא "הבן איש חי" רבינו יוסף חיים משל לגנב שנתפס במחתרת והובא בפני המלך לחרוץ משפטו. גזר עליו המלך גזר דין מות בתליה על עץ. ראה הגנב כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, לכן פתח פיו בחכמה, ויאמר אל המלך: אדוני המלך ירום הודו! ככל אשר גזר עלי המלך הריני מקבל עלי באהבה. אך בקשה אחת לי מאת המלך לפני מותי! ויאמר המלך: מה בקשתך ותען. ויאמר הגנב: ישנה חכמה נפלאה שאין אדם על פני כדור הארץ יודע לעשותה מלבדי וחבל שחכמה נפלאה זו תרד עמי שאולה. על כן נפשי בבקשתי ללמדה את המלך כדי שישאר לחכמה זו זכר בעולם ולא תאבד. וישאל המלך: מהי חכמה נפלאה זו? ויען הגנב: יודע אני לזרוע זרע באדמה אחר הכנה מסוימת וכעבור זמן קצר ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. אמר המלך: בוא נצא אל גינת ביתן המלך ושם נראה את גודל חכמתך ובינתך לעיני כל השרים. ביקש הגנב סממנים מסויימים ועפ''י הוראת המלך מיד הובאו לפניו. שחק הגנב את הסממנים עירבב אותם הניחם בתוך ספל מים ולתוכם נתן את הגרעין הפלאי. כשהכל מוכן ומזומן אמר הגנב כעת צריך להכניס את הגרעין באדמה, אך בכדי שיפעל את פעולתו צריך להכניסו אדם שידיו לא נגעו מעולם בגזל או בגניבה. אם יזרע בידי נקי כפיים ובר לבב וראו זה פלא, אך אם גנב ואפילו פעם אחת לא תצליח הסגולה לפעול והגרעין נבול יבול. ומכיון שגנבתי ונתפסתי במחתרת איני יכול לעשות פעולה זו ולכן בקשתי שהמשנה למלך יתחב את הגרעין באדמה! ויאמר המשנה למלך: לא אסתיר מכם, כי בהיותי נער אבי היה שולח אותי לקניות ומפקיד בידי סכום כסף, הייתי עורך את הקניות ואומר לאבי שהקניות עלו סכום גבוה מסכום הקניה ואת הכסף הנותר הייתי משלשל לתוך כיסי וסרח העודף נשאר ברשותי. אמנם נער הייתי וצעיר לימים לכן הורתי היתר לעצמי כי על אבי מוטל עול פרנסתי והרי הוא עצם מעצמי ובשר מבשרי וכיס אחד לנו. לכן חוששני שסגולה זו לא תפעל בידי שהרי איני נקי כפיים.
פנה הגנב אל שר האוצר, ואמר לו: כבודו יכניס את הגרעין לתוך האדמה! ויען שר האוצר ויאמר: הרי הדבר גלוי וידוע שכל חשבונות הממלכה מסורים בידי ושגיאות מי יבין. הרי אני מגלגל בשנה מחזור של מליארדי דולארים שמא טעיתי בחשבון וחייבתי את קופת אוצר המלך אשר לא כדת, ולכן איני יכול לעשות סגולה זו.
בלית ברירה פנה הגנב אל המלך, ויאמר: א''כ המלך בכבודו ובעצמו יואל נא לתחוב את הגרעין באדמה! ויאמר המלך: את חטאי אני מזכיר היום, בהיותי נסיך קט ראיתי בכספת של אבי המלך מחרוזת פנינים יפה להפליא חמדתי אותה בלבי וממחשבה למעשה לקחתי אותה לעצמי בלא רואים, לכן גם ידי אינן נקיות דיו.
אז פתח הגנב פיו בחכמה ויאמר אל המלך: אדוני המלך! שר האוצר שלך הודה שידיו אינם נקיות, המשנה למלך הודה שגנב מאביו כסף, ואף המלך בכבודו ובעצמו אמר שחמד וגנב מחרוזת מאביו. א''כ למה יצא הקצף ותחרוץ את משפטי למיתה על גנבתי, ואנכי לא גנבתי מתוך חמדה ותאווה אלא מחמת העניות שלחצה אותי ושלחתי את ידי למלא את נפשי הרעבה! וכבר אמר החכם מכל אדם: ''לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב'' (משלי ו ל). ויבוש המלך ויבן כי עשה הגנב בחכמה ויחון אותו וישלחהו לחפשי .
לעומת זאת, ''דור המבול'' גנב וגזל לשם הנאה.
 
 
מדרש ב' לשולחן שבת
 
מובא במדרש תנחומא(נח, יג) על מעשה נטיעת הכרם של נח ביציאה מהתיבה.
כְּשֶׁבָּא נֹחַ לִטַּע כֶּרֶם, בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כֶּרֶם. אָמַר לוֹ: מַה טִּיבוֹ? אָמַר לוֹ: פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְעוֹשִׂין מֵהֶן יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת . אָמַר לוֹ שָׂטָן, בֹּא וְנִשְׁתַּתֵּף שְׁנֵינוּ בְּכֶרֶם זֶה. אָמַר לוֹ: לְחַיֵּי. מֶה עָשָׂה שָׂטָן? הֵבִיא כֶבֶשׂ וַהֲרָגוֹ תַּחַת הַגֶּפֶן, אַחַר כָּךְ הֵבִיא אֲרִי וַהֲרָגוֹ שָׁם, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וַהֲרָגוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף וַהֲרָגוֹ תַּחַת הַכֶּרֶם וְהִטִּיפוּ דָמָן בְּאוֹתוֹ הַכֶּרֶם וְהִשְׁקוּהוּ מִדְּמֵיהֶן. רָמַז לוֹ, שֶׁקֹּדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה אָדָם מִן הַיַּיִן, הֲרֵי הוּא תָּם כְּכֶבֶשׂ זוֹ שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה. שָׁתָה כְּהֹגֶן, הֲרֵי הוּא גִּבּוֹר כָּאֲרִי וְאוֹמֵר אֵין כְּמוֹתוֹ בָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה יוֹתֵר מִדַּי, נַעֲשָׂה כַּחֲזִיר מִתְלַכְלֵךְ בְּמֵי רַגְלַיִם וּבְדָבָר אַחֵר. נִשְׁתַּכֵּר, נַעֲשָׂה כְּקוֹף עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמוֹצִיא לִפְנֵי הַכֹּל נִבְלוּת הַפֶּה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה יַּעֲשֶׂה.
 
צריך להבחין במלאכתו המיוחדת של השטן שמתלבש לעיתים בדברים טובים שצריך לעשותם אך אנו עלולים למצוא את עצמנו במסלול המוביל אל החטא. לכן כל ילד חייב להיות עירני להתנהגות חבריו ולדבוק בחברים שיסייעו לו להתרומם מעלה ולא חלילה ליפול מטה בעצת היצר הרע.
 
סיפור ג' לשולחן שבת
 
לאחר המבול כתוב בפרשה "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם ......וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (ט, ב).
ומובא בגמרא (שבת קנא ) : "רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי, אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים ועוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וגו'" כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות וכיון שמת בטלה אימתו "
 
ומסופר על אור החיים הקדוש (ר' חיים בן עטר) שפעם אחת מושלה של העיר סאלי עמד להשיא את בתו ובקש לתפור לה בגדים מיוחדים שאת מלאכת השזירה המיוחדת ידע רבם של היהודים אור החיים.
המושל ציוה את עבדיו לבקש מהרב לבצע את המלאכה וכשבאו השליחים לאור החיים סירב בטענה שהוא כבר הרוויח די מחייתו לחודש זה וכעת הוא עוסק בלימוד תורה.
השליחים הנדהמים הסבירו לו זאת שוב וציינו שהוא מסתכן מאוד, אבל הרב ענה:"כבר שנשבעתי על דבר זה" . אמרו לו אם כן בא עמנו למושל . הרב לא התרגש נשאר שלו, עטה על גופו את מעילו העליון, נטל את טליתו, תפילין, וספר תהילים והתלווה אל השליחים.
לבינתיים הודיעו השליחים למושל על "חוצפתו" של הרב. המושל בזעמו הגדול על הרב, ציווה להשליך אותו לגוב האריות שלא אכלו כמה ימים. והנה כשהתקרבו לכלוב של האריות נשמע נהמותיהם של האריות המורעבים. מיד הובילו את הרב לדלת צדדית ודחפו אותו פנימה בשמחה גדולה שהנה רבם הגדול של היהודי בעוד כמה דקות ימות.
אור החיים הקדוש לא הראה שום אות פחד ומיד התיישב על הרצפה והתחיל לזמר מזמורי תהילים בנחת. והנה זה פלא, כל האריות נתקבצו סביבו מכשכשים בזנבם ושום איוושה אינה בוקעת מלועם, כולם הסתכלו בתדהמה ובמיוחד המושל שהיה כולו באימה ופחד, כולו רוטט וציוה לשחרר את הרב, ואף העניק לו מתנות הרבה וביקש ממנו סליחה.
 
 
 
מדרש ד' לשולחן שבת
 
תחילת מלחמתו של אברהם בעובדי הפסלים:
פעם אחת היה צריך תרח ללכת והושיב את אברהם בנו למכור במקומו. הגיע אדם לחנות לקנות אמר לו אברהם: " בן כמה אתה" אמר לו :" בן חמישים או שישים" אמר לו אברהם :" אוי לאותו אדם שמשתחווה לבן יום. התבייש אותו אדם והלך לו. לאחר מכן הגיעה אישה ובידה קערת סולת. אמרה לאברהם – קח תניח בפני הפסלים. לקח אברהם מטה ושבר את כל הפסלים ושם את המטה ביד הפסל הכי גדול. כאשר הגיע אביו שאל אותו:"מה קרה לכל הפסלים?" ענה לו אברהם:" לא אשקר לך. באה אישה אחת והביאה קערת סולתוביקשה ממני להגיש להם. הגשתי להם וכל פסל אמר שהוא הראשון שיאכל. קם הפסל הגדול הזה שהיה בינהם לקח את המקל ושבר את כולם. אמר לו תרח : אתה משטה בי? הם יכולים בכלל? השיב לו אברהם "ישמעו אזניך מה שפיך אומר". לקח תרח את אברהם ומסרו לנמרוד.
אמר לו נמרוד נשתחווה לאש? אמר לו אברהם "נשתחווה למים שמכבים את האש". אמר לו נשתחווה למים? השיב אברהם נשתחווה לעננים שמורידים את המים. אמר לו נשתחווה לעננים? השיב אברהם נשתחווה לרוח שמפזרים את העננים .אמר לו אז נשתחווה לרוח . השיבו אברהם נשתחווה לאנשים שמסוגלים לעמוד בפני הרוח.
אמר לו נמרוד אתה משחק איתי במילים? אני איני משתחווה אלא לאש והרי אני משליכך בתוכו ויבוא האלוהים שאתה משתחווה לו ויצילך ממנו. היה שם הרן שהתלבט :"אם ינצח אברהם אז אני אהיה עם אברהם ואם ינצח נמרוד אומר שאני עם נמרוד. כיוון שירד אברהם לכבשן האש ונצל, שאלו את הרן :עם מי אתה? השיב להם – אני עם אברהם. מיד השליכוהו לאש ונשרף.
 (תרגום מדרש רבה פרשה לח)
סיפור ה' לשולחן שבת
 

במדרש רבה בסוף פרשת נח מובא הסיפור על אברהם אבינו ששבר את  הפסלים של תרח אביו (הובא לעיל). אברהם אבינו נתן לכל אחד מאיתנו את הכח להילחם בדעות שגויות ומקולקלות גם אם נראה שרוב האנשים חושבים אחרת. על אברהם אבינו נאמר במדרש: "רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מב ח)

מספרים על הגאון רבי יונתן אייבשיץ, שפעם אחת נקרא אל המלך, שם עמד הכומר ושאל: "מה כוונת הכתוב: 'אחרי רבים להטות'?", הרב הסביר שכאשר יש מחלוקת בין החכמים צריכים אנו לפסוק כדעת הרוב. אמר לו הכומר: "אם כן, צריכים כל היהודים להתנצר, כי אנו הנוצרים רוב, והיהודים צריכים ללכת אחר הרוב". המלך אמר לרב שיש לו שהות של שבוע ימים כדי לענות תשובה משביעת רצון, ואם לא, היהודים יוכלו לבחור אם להתנצר או להיות מגורשים מארצו בעירום ובחוסר כל.
ביום ראשון, כאשר המלך, הכומר והעם היו בבית תיפלתם, עמד הרב מחוץ לכנסיה, הסתכל לשמיים והוציא מפיו קולות התפעלות. כאשר המלך והכומר ראו אותו, הם ניגשו אליו ושאלו על מה הוא מסתכל. רבי יונתן השיב: "זהו רגע היסטורי, המלאכים כעת משוררים ומנגנים שירות ותשבחות למלך מלכי המלכים הקב"ה, שערי הרקיע נפתחו ויש רשות לחלק מבני האדם לראותם וליהנות מצלילי נגינתם. הנה, שם המלאך רפאל מנגן בכינור, בצד ימין רואים בבירור את המלאך מיכאל מנגן בעוּד וקַנוֹן, המלאך אוריאל בנבל ועוגב, גבריאל על התופים ויש עוד כמה מלאכים, אותם איני מכיר אבל הם מנגנים מאוד יפה... הטו אוזן, התבוננו ותתענגו..."
המלך והכומר התביישו להודות שהם לא זכו להימנות עם אותם בני האדם להם ניתנה הרשות ליהנות מהמחזה ה'אור קולי', ולכן גם הם הרימו ראשם לשמים, השמיעו קולות של התפעלות ועשו את עצמם נהנים ממוסיקה ערבה של הרמוניה נפלאה. אנשים נוספים שהיו בסביבה ראו את המלך, הכומר ורב היהודים מתבוננים לשמים ומתפעלים. הם שאלו מה מתרחש, והכומר התנדב להסביר שכעת ניתן לראות ולשמוע את נגינת המלאכים, ומי שאינו מסוגל לראות זאת, הוא כנראה רשע וחוטא.
מהר מאוד התאספו במקום מאות "צדיקים" שראו, שמעו והתפעלו... אז ביקש הרב לדבר עם המלך והכומר ביחידות, מחוץ להתקהלות. הם עלו על גבעה קטנה, ואז הרב שאל אותם בכנות: "האם אתם באמת ראיתם ושמעתם את ניגון המלאכים?", הם הסמיקו, אבל המלך הודה ואמר: "האמת היא שלא ממש...", אז גם הכומר הודה שלא ראה ולא שמע כלום, אבל אין זה אומר כלום כי בדיוק נגמרה לו הסוללה במכשיר השמיעה...
אז גם רבי יונתן הודה ואמר: "האמת היא שגם אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום, אבל מה אומר ומה אגיד? הרי לפנינו מאות אנשים שמסתכלים לשמים ומתענגים על צלילי ניגון המלאכים... הם רוב ואנו מיעוט, אולי הם צודקים ובאמת נפתחו שערי הרקיע וניתן לראות את המלאכים מנגנים ושרים?"
המלך והכומר הבינו את הרמז, הם קיבלו תשובה משביעת רצון וביטלו את הגזירה שהייתה על היהודים.
 
המסר לילדים- לא כל דבר שהרוב עושה או חושב באמת נכון אלא אנו צריכים לדבוק בתלמידי חכמים שילמדו אותנו להבחין בדעות הנכונות גם אם אנו נהיה במיעוט.