הורים ומורים יקרים ,

פרשת וילך נאמרה ביומו האחרון של משה "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם". משה מעביר את ההנהגה ליהושע, מצווה על מצוות הקהל בחג הסוכות בשנה שלאחר שנת השמיטה.

משה רבנו מתייצב עם יהושע בן נון בפתח אוהל מועד והקב"ה מבשר למשה רבנו על חטאיהם של עם ישראל והסתר הפנים של הקב"ה (אך לא ניתוק חו"ח) . משה רבנו כותב את ספר התורה ונותן לכהנים לשים אותו מצד ארון הברית.

 

לקראת השבת מצורפים שבעה סיפורים. מומלץ להכין את המסר הרצוי והדרוש בביתכם לפני המפגש עם הילדים. השעשועונים לילדים מכילים שאלות מפרשיות נצבים ווילך.





שנה טובה וכתיבה טובה לכולם.

 





סיפור א' לשולחן שבת
 
"וַָה' ...הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת"
לא פעם חש האדם כי ה' עזב אותו, הוא הולך במחשבותיו בייאוש ותחושה של בדידות. מבטיחה התורה ואומרת: תדע שהקב"ה גם במצבים הקשים ביותר בהם אתה בטוח שהוא איננו... הוא שם. אין מצב כזה, ה' איננו מרפה ממך ולעולם לא עוזב אותך!...
סיפור על אוניה שנטרפה בים, והיה ניצול יחיד שנסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד שאין יד אדם שנגעה בו. מתוך מצוקה נוראה ודאגה לגורלו הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו.
בכל יום היה סורק את האופק מקצה לקצה לראות היש מושיע?!. תשוש רעב ופצוע ניסה ואף הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים של האונייה הטרופה שנסחפו אל החוף.
נחמה קטנה חשב לעצמו לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות וממזג האוויר... לצריף הוא הכניס את מעט חפציו שהיטלטלו איתו בים וזה היה כל רכושו בעולם...
יום אחד כאשר יצא מצריפו והלך ליער לחפש מזון להחיות את נפשו, פרצה דליקה בצריף הרעוע ממילא, והוא נשרף כליל על כל תכולתו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער.
עשן שחור היתמר אל על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים... כל רכושו עלי אדמות.  
הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "למה?!, איך יכולת לעשות לי את זה?! אתה מביא עלי אסון אחר אסון נטשת אותי לגמרי"?!  וכך מרוב בכי וייאוש נרדם.
רעש מנועים של ספינה מתקרבת העירה אותו מעלפונו והנה הוא רואה עשרות אנשים יורדים ממנה. היא באה כדי להציל אותו
"איך ידעתם שאני נמצא כאן? איך הגעתם לחור הזה?!" שאל בתמיהה את אלו שבאו להצילו.
"ראינו את סימני האש והעשן ששלחת אלינו ופנינו לכאן... טוב שהיה לך שכל להבעיר אש בכמות כזו שנראה אותך...." הפטיר אחד המחלצים...
הייאוש מפסידנו את התקווה. דווקא בזמן שה' נראה רחוק עלינו לדעת שהוא קרוב יותר מתמיד...
והמסר הוא: אל נחשוב ולו לרגע שה' איננו איתנו – הכל לטובה לפעמים שנשרף ה"בית" והכל "שחור" דווקא אז צצה הישועה ומתגלה שזה היה סימן כדי להחזיר אותנו הביתה...
מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 
סיפור ב' לשולחן שבת
 
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, בְּאָזְנֵי ....יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה, הַזֹּאת עַד תֻּמָּם"
מסופר על הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זיע"א שנכנס פעם אל רבו "היהודי הקדוש" זיע"א, ורבו אמר לו שיאמר איזה פסוק שיבחר והוא "היהודי" יגיד על זה דבר תורה. נפל לפיו של רבי שמחה בונם פסוק מפרשת וילך: "וידבר משה באזני ... ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם , " אמר לו היהודי "עד תֻּמָּם ".
נתפעל מאד רבי שמחה בונם מ"פירוש" זה והיה שרוי בשמחה רבה.
באותו מעמד היה גם הרה"ק ר' חנוך העניך מאלכסנדר זיע"א, ששאל את רבי שמחה בונם לשמחה מה זו עושה, ומה פירש כאן הרבי? אמר לו רבי שמחה בונם: הרי חכם אתה, תבין מעצמך את פירוש הרבי.
 
אמר רבי חנוך העניך כנראה כוונתו, שאילו היתה תיבת " תֻּמָּם " מתפרשת על השירה, היה צריך להיות כתוב "תומה", אלא ודאי הפירוש הוא שמשה רבינו היה הולך ומדבר את דברי השירה כמה וכמה פעמים לתוך לבות בני ישראל, עד אשר עשה אותם לשלמים ותמימים.
"אכן כיוונת אל האמת " השיבו רבי שמחה בונם.
 
סיפור ג' לשולחן שבת
החייט השיכור שהפך להיות צדיק
בעיר העתיקה למברג(לבוב) חי חייט יהודי, אומן במקצועו, אצלו היו מזמינים כל חשובי העיר את חליפותיהם. למרות העבודה הקשה והמפרכת שעבד החייט, ועל אף המוניטין שיצאו לשמו, בקושי השתכר החייט כדי מחיית בני ביתו. יום אחד שמע הפריץ המקומי על עבודתו, ומאז לא חסרה לו עוד עבודה. הוא הפך מיד לאחד מבאי ביתו של הפריץ והפרנסה היתה בשפע. הפריץ היה מכבדו במשקאות ומיני מתיקה, ובין לגימה ללגימה היה חוטף שיחה עליזה עם הפריץ על הא ועל דא. אט אט, התרגל החייט לבית הפריץ, המשקאות הלהיטוהו באש זרה, הוא הפך לשיכור, ולא נזהר בכשרות מאכל או תבשיל. ימים ולילות התגולל בבית הפריץ בשכחו כליל את אשתו וילדיו ואת מוצאו היהודי. בשובו הביתה, כשאך בקושי הוא משרך את רגליו, היין נודף מפיו וכולו לוהט משיכרות – היה מתנפל על אשתו ובניו, ומובן כי בני ביתו הפכו לאומללים. "מה לך ולצרה זו, מושקה"? – היה טוען כלפיו הפריץ – "למה לך לחזור לביתך? השאר כאן, מה חסר לך פה"? החייט נתפתה לדבריו ונשאר בבית הפריץ. אחוזתו של הפריץ עמדה על גבעה ממנה היו יכולים להשקיף על פני כל הסביבה. למטה על אם הדרך שכן פונדק, אותו חכר יהודי בדמי חכירה קצובים מאת הפריץ. החייט היה נעצר פעמים רבות בדרכו על יד פונדק זה בלילי שבתות לטעום מה"געפילטע פיש" של הפונדקאי וללגום קצת יי"ש. ביום ששי אחד לעת ערב נכנס החייט לפונדק, והנה נעצרה מרכבה ליד הפונדק, ממנה ירד איש בעל הדרת פנים קדושה: זקנו הלבן יורד על פי מדותיו וכולו אומר כבוד, ועל ידו עמדו שני אנשים ששמשוהו. האנשים הללו הכניסו אחר כך כמה צרורות וחבילות אל הפונדק. "רב מכובד סר לפונדק לכבוד שבת" – מהרהר החייט בלבו – "לבטח יהיו הפעם מאכלים טעימים. הדגים הממולאים יהיו הפעם טעימים מן הרגיל" נתאוה החייט לשהות השבת במחיצתו של רב זה, אולם הוא ידע היטב כי אין הוא אורח רצוי אצל הפונדקאי המביט עליו בבוז כאל משומד. החייט לא התעצל, פנה אל הפריץ והשיג ממנו הוראה בכתב אל הפונדקאי כי יאכסן אצלו בשבת זו את החייט, וישרתהו בצורה הנאותה ביותר כראוי לידידו של הפריץ. "יהיו לי הפעם בדיחות רבות לספר לפניך מיהודי-אורח זה ותהנה רבות" – הבטיח החייט לפריץ לפני שירד לפונדק. לפונדקאי לא היתה כל אפשרות להתנגד לפריץ, ובחרון אף סמוי הוכרח לארח השבת גם את החייט. מהכפר הסמוך הגיע מנין יהודים ובצוותא הם קיבלו את השבת. לאחר תפלת ערבית ערכו את השולחנות לכבוד סעודת השבת. התפילה שהשתפכה בדביקות עילאית, נרות השבת הזוהרים שהפיצו אור וטוהר מסביבן, שולחן השבת הערוך, האוירה, הקדושה והטהרה ששלטה בבית הפונדקאי – כל אלו החלו להעלות זכרונות אצל החייט מימים עברו והחלו להעיק על לבו. הוא ישב על יד השולחן נדכה ושבור, כאבל בין חתנים. כמתוך חלום-בלהות הגיעו לאזניו דברי התורה שנאמרו מפי הרב בעת הסעודה. הדברים נסבו, כאילו במכוון, אודות אדם שסר מדרך האמת דרך התורה והיהדות ותועה בסבכי היער. פניה קלה אחת לא נכונה יכולה להוביל את האדם אל עברי פי שחת, ופניה אחת יכולה גם להצילו ולהחזירו שוב אל צור מחצבתו. כפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "יש קונה עולמו בשעה אחת", משמעות המילה "שעה" היא "פניה", כפי שנאמר בבראשית )ד, ה( "לא שעה" והכוונה בדבר "לא פנה". ובכן, ממשיך הרב, בשעה אחת, בפניה אחת, אפשר ויכול האדם לקנות שוב את עולמ אותו הלילה לא עצם החייט עין. מחשבותיו הקיצוהו ממטתו. הוא התהפך על יצועו אנה ואנה כאדם המוכה ביסורים. אך חטף תנומה קלה, והנה הוא בבית... הוא רוצה לחזור לבית הפריץ, ובניו מושכים אותו בחזרה : "אבא! אל תעזבנו שוב! השאר אתנו".. והנה מופיע הפריץ, ובקולו התוקפני הוא קורא לעומתו: "מושקה, מה אתה מהסס? אתי בוא"... כחות טמירים מושכים אותו הנה ואילך, כמעט שדעתו נטרפת עליו. הוא מתעורר מחלום-הבלהות והנה הוא רועד מקור וחום כאחד. הוא אינו מוצא מקום לעצמו. מצפה ומייחל בכיליון עיניים לקריאת התרנגול המבשר על בוא היום. לאחר ההבדלה, מתפרץ החייט אל חדרו של הרב, ומתוך יללה הקורעת לבבות, הוא בוכה ומפציר: "רבי, הושיעני! רצוני לחזור בתשובה". הוא פרט לפני הרב את כל העבירות שעבר מאז בואו אל בית הפריץ, ונשבע כי לא ישוב אליהן עוד. לא נשאר צל של ספק כי הוא אמנם התחרט מתוך עומק נקודת לבבו, על כל פשעיו שעשה בעבר, ומקבל על עצמו להפוך ל"בעל תשובה" אמיתי. החייט לא חזר עוד לארמון הפריץ. הוא קיבל בלב שלם למלא אחרי כל הוראות הרב, כיצד להתנהג בתור אדם החוזר בתשובה. הרב ציוה עליו לחזור לעירו למברג, להתגורר בבית הכנסת של החייטים, ואיש מכל אנשי עירו לא ידע אודותיו, מלבד שמש בית הכנסת. כל השבוע יהיה עליו להיות בבית הכנסת, להתפלל, ללמוד, לומר תהלים ולצום. בשבת יהיה עליו לחזור לביתו. החייט מלא בקפדנות את כל אשר צוה עליו הרב. בליל שבת אחר התפלה שם את צעדיו לעבר ביתו. הוא דפק על הדלת, תחילה לא רצתה אשתו לפתוח, היא לא היתה מסוגלת להאמין כי אכן חזר אליה בעלה, והוא גם מפוכח. הוא התחנן כשדמעות חונקות את גרונו, כי תרשה לו להכנס הביתה. החייט שר "שלום עליכם", קידש ונטל ידיו לסעודה. דמעות תודה לה' יתברך שעזר לו לחזור בתשובה, עמדו בעיניו. אף אשתו מחתה בחשאי את דמעות האושר שזלגו מעיניה. עברה תקופה קצרה, החייט עשה לילות כימים בתפלה, אמירת התהלים ולימוד. תוך הסכמת אשתו, ולפי הוראות הרב, מכר את ביתו ועבר לגור בבית קטן על יד בית המרחץ, בקצה העיר. הוא עבד כל יום אך ורק כדי להוציא עבור מחייתו הוא ובני ביתו, את יתר הזמן הקדיש לתשובה ותפלה. אף אחד מכל אנשי העיר לא ידע כי החייט העלוב ההוא נהפך במרוצת הזמן לאיש קדוש. פעם אחת, באמצע הלילה, ורבה של למברג הלך עם משמשו לטבול במקוה כדרכו בכל לילה, וירא והנה אור בוקע מתוך בית רעוע שליד בית המרחץ. הוא שלח את משמשו לראות מי ומה בבית... בהכנסו לבית החייט, לא חזו עיניו כל התרחשות מיוחדת. הבית היה חשוך. החייט הדליק נר, ובהתפעלות מעושה פנה אל הרב: "לשם מה הטריח כבוד הרב את עצמו לבקרני בשעה מאוחרת ?" הרב שהבין כי אין הדברים פשוטים ותמימים עד כדי כך, גזר עליו כי הוא מחוייב לגלות לפניו את כל האמת. בלית ברירה גולל החייט לפני הרב את כל פרשת חייו המכאיבה, את חזרתו בתשובה וכיצד זכה בלילות האחרונים לגילוי אליהו. זמנים קבועים היו לרב שבהם היה בא אל החייט כדי ללמוד יחד עמו. לרב נתגלה אז כי כל עוד חי החייט בעיר, לא יארע כל מקרה-מוות בקהילה היהודית שבלמברג. לכשהגיעו לאזניו ידיעה על מעבר לויה בחוצות העיר, חקר ודרש, ותמיד הוכח הדבר, כי הנפטר הלז היה יהודי אחד מאחד הכפרים הסמוכים לעיר. יום אחד, הרב יושב בביתו. ולפתע קלטו עיניו "לויה" עוברת בחוצות העיר. לשאלתו "לויה של מי זו"? היה המענה: "של שמש בית הכנסת של החייטים". הרב התרגש ביותר, הוא כינס מיד את חשובי העדה שבעיר, והוביל אותם אל הבית הרעוע שליד בית המרחץ. הרב יצא בראש הקהל שהלכו אחרי מטתו של החייט, מובן כי כל מי שראה את הרב חולק כבוד כזה לנפטר, סגר את עסקיו, התפנה והלך גם הוא ללוות את המת. אך כולם תמהו על ההתנהגות המוזרה הזאת. מה ראה הרב לחלוק כבוד כה גדול לאיזה חייט יהודי עני ? אולם לאחר סתימת הגולל, כשהרב הספידו, וגולל את כל פרשת חייו, ירידתו ועלייתו, התחוור אז לעיני כל כי חייט זה – איש קדוש היה. וכנהוג בימים ההם, נרשמה בספר הקהלה פרשת חייו המופלאה של החייט, כיצד נהפך לבעל תשובה ולאיש קדוש, ואף זכה לגילוי "אליהו הנביא". אז ראו כולם מה גדול כוחה של תשובה אשר בפניה אחת – בשעה אחת, אפשרי לו לאדם לקנות את עולמו .
 
סיפור ד' לשולחן שבת
חסד בזכות מעשה
הגאון הצדיק רבי שמחה זיו המכונה הסבא - מקלם, חלם באחד מלילות עשרת ימי תשובה חלום מדהים. והנה בחלומו רבנו יונה מגירונדי זיע"א, מחבר הספר "שערי תשובה", (שהיה לפני כשמונה מאות שנה), מגיע עוד מעט לבית הכנסת המרכזי בקלם, ועומד לשאת דרשת מוסר לקראת הימים הנוראים. התרגשות ותכונה בעיירה. וכמו כל היהודים, גם ה"סבא", יצא לכיוון בית הכנסת לשמוע את דרשתו של רבנו יונה. כשהגיע סמוך לכניסה, ראה לפניו שומר גברתן זעוף פנים, אשר הודיע לו: "אתה אדוני לא נכנס!" ה"סבא" מקלם השתומם, "אני לא נכנס?" הוא שאל בשפה רפה "אני הסבא "מקלם "לא מעניין אותי מי אתה, אתה לא נכנס"! חזר השומר על הצהרתו המחוצפת, ומ צד שני נתן לכל מי שרק רצה, להיכנס ולתפוש מקום טוב. ה"סבא" החל לפרט את הזכויות שלו, אך לא הסכימו להכניס ו. ואז צץ רעיון במוחו. "תשמע יקירי, אתה אולי לא יודע, אבל אני האבא של נחום זאב. הוא הבן שלי". "מה? באמת?" אורו עיניו של השומר הקשוח. "חבל שלא אמרת זאת קודם. אם נחום זאב הוא בנך, אזי אין שום בעיה, הכנס פנימה בכבוד, בכבוד רב". "תודה" אמר ה"סבא" וצעד קדימה ובדיוק ברגע זה הוא התעורר מן החלום. אין דרשה, אין בית כנסת, אין רבנו יונה. חבל. ה"סבא" הזעיק מיד את בנו ושאל "הסבר לי בני יקירי, מה פשר הדברים? הלוא בוודאי יש לחלום הזה אחיזה במציאות , יש בו מסר. מה עשית? במה זכית שבזכותך נתנו לי להכנס . ?" הבן החל לספר שהוא משתדל ללמוד תורה כראוי וגם להתפלל בכוונה ובפרט בימים הללו , אבל אין לו איזה מעשה שהוא יכול להצביע א .עליו ולם אביו הפציר בו שינסה להזכר במשהו מיוחד, הבן, נזכרלבסוף ואכן ואמר לאביו אתה יודע אבא שכל החורף הלכתי בנעליים קרועות בשלגים ובקור, יום אחד הלכתי לסנדלר ושם ראיתי זוג נעליים גבוהות עם פרווה. במשך חודשיים שלושה אספתי פרוטה לפרוטה, ואפילו לווייתי מכאן ומשם, כדי לאסוף את הסכום הגבוה שעלו נעלי הפרווה. אחר תקופה לא קצרה זכיתי סוף סוף לחסוך את הכסף המיוחל וקניתי את המגפיים עם הפרווה , אלא שהחלטתי שכדאי לי לנעול אותם בפעם הראשונה לכבוד שבת. וביום שישי הגיע לבית איזה עני לבוש קרעים וביקש לאכול ולשתות ואמא הכינה לו וכשהיא בא ללכת ראיתי שאין לרגליו נעליים ויש לו רק גרביים מלוכלכות בדם מרוב שהוא הלך יחף ונחבל. נקרע לבי בקרבי. ביקשתי שימתין, ניגשתי לארון, שלפתי משם את זוג נעלי הפרווה. ביקשתי שינעל אותם, והם תאמו לרגליו באופן מושלם, ממש יכולתי להבחין בו, כאילו הוא נולד מחדש, זיק של אושר ושמחה פרץ מעיניו. הוא הודה וברך אותי ויצא ל קלם המושלגת. זה הכל". קלםה"סבא" מ נשק את בנו ואמר "בני אהובי, אין לי ספק שחסד אדיר זה, שנבעה מלב טהור, היא שפתחה לי את הדלת של בית הכנסת לשמוע את דרשת רבנו יונה..."
 
סיפור ה' לשולחן שבת
התחזקות בימים הנוראים ויור על ממוננו בשביל האחרים. מצוות שבין אדם לחברו!
מעשה באחד מבני העליה שבירושלים של מעלה לפני כשמונים שנה, שבתו הגיעה לפרקה ועמדה להינשא, אך לרש אין כל, ולא היה בידו אפילו שווה פרוטה להכניסה לחופה, ויפן היהודי לשפוך שיח אל הכותל המערבי, בבכי ובתחנונים בדמעות שליש, באותה שעה היה שם הרה"ח ר' דוד שעכטער זצ"ל (אביו של הגה"צ רבי יעקב מאיר שעכטער שליט"א) וישמע את קול בכיו הרם, ניגש אליו רבי דוד ושאלו, יאמר נא אחי ורעי לסיבת בכיו, ויען היהודי, כלה לי בבית, ואין בידי אפילו פרוטה שחוקה אחת, אמר לו ר' דוד בפשטות שיבוא עמו אל ביתו, ובבואם הביתה נתן לו ר' דוד את כל הסכום הנדרש להוצאות הנישואין, אף שלא היה ר"ד מעשירי העיר כלל וכלל, אלא שגם הוא עמד לחתן אחד מצאצאיו כעבור חודשים מספר, ובסייעתא דשמיא הצליח לחסוך פרוטה לפרוטה עד שהיה בידו את כל הוצאות החתונה, אך כיון שלא היה זקוק כעת לסכום זה, על כן העניק לו את כל צרור הכסף במתנה, ובטח בשם יתברך שבוודאי יהא בעזרו ויזמין לו צרכיו עד בוא היום שייכנס בנו לחופה. באותו יום הלך ר' דוד להתפלל תפלת מנחה בבית מדרשו של הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א, ויהי אך ראהו רבי שלומק'ע נענה אליו "דו שיינסט" (אתה זוהר) אמור נא לי מה זכות באה לידך? השיב ר' דוד בתמימות שלא עשה ולא כלום, אולם הרה"ק מזוועהיל לא הרפה ממנו, והפציר בו מאד שיגלה לו את המצווה שעשה, השיב ר' דוד לעומתו, שאם גילו לו מן השמים שעשה מצוה מדוע לא נתגלה לו גם איזו מצוה עשה, ואעפ"כ דחק בו הרה"ק מזוועהיל שיספר לו מה שעשה, והבטיח לו שאם ימלא רצונו, יקבע עמו לימוד בחברותא מדי יום ביומו, (כי כמה פעמים כבר הפציר ר' דוד בהרה"ק מזוועהיל שילמד עמו, והוא היה דוחה אותו בלך ושוב), או אז הסכים לספר לו דברים כהווייתן, ויהי כשמוע כן הרה"ק מזוועהיל נענה ואמר: ראיתי עליך הזדככות גדולה מאד, ובזה תיקנת את נשמתך בגלגול זה ובכל הגלגולים הקודמים, ועתה הנני מבין איך זכית לכך.
 
סיפור ו' לשולחן שבת
לחזור בתשובה מאהבה משל לאדון אחד שקנה שני עבדים בעד כסף רב, ואחרי שהיו אצלו ימים אחדים, ברחו שניהם בלילה אחד, זה ברח מצד זה של העיר וזה מצד שני, ולא אמר אחד לחברו מבריחתו דבר. והנה שניהם לא הלכו בפרשת דרכים מיראה, אולי יוודע לאדון ע"י עוברים ושבים אנה הלכו, והנה אחד הלך ליער ושמע קול שחל, והלך לצד אחר ושמע המית דוב, ומדאגה אולי למטרף חיות, חזר לעיר ושב לאדונו באימה. ואז אמר האדון למה חזרת אלי? ואמר מפני קול שחל ודוב ואמרתי בלבי זה העונש הגיע לי על עול שעשיתי שברחתי. ואמר האדון ודאי אתה חייב מיתה, אבל למה אפסיד ממוני? לכן לא אמיתך, אבל תתקן מעט מעט עוונך עד גמירא, והעבד השני אשר הלך לצד אחר, נזדמן לו דרך טובה, ובא אל פרדס נאה, ואכל לשובע ממיני פירות טובים וגם נתן בכליו, ובעת התענוג מטוב הגן נתן אל לבו, אני אוכל למעדנים ואדוני נעצב עלי על אבוד ממונו שנתן בעדי, ואיך אשא פני? ותפעם רוחו כי לבו דווה על העוול שעשה, ולכן גמר לשוב אל אדונו, ובבואו אליו נפל לפניו ואמר חטאתי ועתה עשה עמי כנפשך, ויען האדון ולמה חזרת? והשיב כי לבי דווי על העוול שעשיתי, ואם לא תאמין ראה הפירות הטובים בתרמילי, א"כ לא הכריחני דבר אלא לבי. ויען האדון עתה ראיתי טוב לבבך, לכן תהיה בן חורין, ואשימך ראש על כל עבדי. הנמשל: אנו עבדים להשי"ת שקנה אותנו בידו החזקה ממצרים, וברחנו מעבודתו. והנה אם אחד שב מיראת העונש לא יאות לו שכר על שובו, יען שהוכרח לשוב, ועל כן נשאר חטא וצריך כפרה כשוגג, ואם לא הכריח אותו דבר, אלא מטוב לבו שרואה מאהבת השם שיאות לשוב, לכן עתה הוא מראה דבר חדש, דהיינו לב טהור, מה שלא היה קודם שחטא, לכן אלו זדונות הביאו לו זכיות, כלומר כל הדברים שעושה אח"כ הם בלב טהור (זכרון אבות)
 
סיפור ז' לשולחן שבת
"כי ידעתי את יצרו"
סיפר הגאון מפונוביז' רבי יוסף כהנמן זיע"א: לאחר חתונתו ישב החפץ חיים זיע"א ולמד מתוך עוני רב ודחקות, בכל בוקר היתה הרבנית קונה בהקפה אצל האופה את הלחם הפשוט ביותר, במחיר זול, ומביאה את הלחם לבעלה הצדיק אשר היה שורה אותו בכוס תה ואוכלו. בוקר אחד, כאשר הגיעה הרבנית לבית האופה, סירב הלה למכור לה לחם, בטענה, כי היא חייבת כבר סכום גדול. שבה הרבנית לביתה בידיים ריקות והגישה לבעלה כוס תה ללא לחם. בהגישה את כוס התה פרצה הרבנית בבכי מר. ישב ה"חפץ חיים" ושתק זמן מה, ולאחר מכן דפק על השולחן ואמר: "שטן! שטן! יודע אני מה אתה רוצה! שאניח את הגמרא. דע לך כי לא אשמע בקולך ! היום – סיים הגאון מפונוביז' את סיפורו – יודעים אנו כי ה"חפץ חיים" לא נכנע לעצת היצר, מה היה קורה לו נכנע ח"ו" ? לא היו לנו את ספרי ה "משנה ברורה", ולא את ספר ה"חפץ חיים", ולא היו לנו את אלפי תלמידיו שהעמיד וחינך אשר גדלו והיו למורי האומה כולה . וקראת לשבת עונג

שאלונים לפרשה - מומלץ להתאים את השאלון לרמת הילדים