סיפור א' לשולחן שבת
"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה"
שואל החפץ חיים:
לשם מה היה צורך שכל המנורה תיעשה מקשה אחת? וכי מה זה משנה עם הכן שעומדת עליו המנורה יהיה בחלק נפרד?!
משל למה הדבר דומה:
שרברב ונהג מונית לאחר שנפטרו נפגשו בשמים. השרברב נכנס ראשון ובטעות השאיר את הדלת פתוחה, מה שאיפשר לנהג מונית לשמוע את הדיון בעינינו של הרב.
פתח המלאך הממונה: "טוב מי הגיע אלינו?" – בדחילו ורחימו אמר השרברב את שמו ושם אימו.
"ספר נא לבית הדין את סדר יומך בבקשה" – ביקש אחד המלאכים.
"אז ככה... אני קם בבוקר נוטל ידיים, מתלבש ורץ לבית הכנסת. לאחר התפילה אני אוכל ארוחת בוקר והולך לעבודה – חייב פרנסה... לקראת הצהרים אני מתעייף חוזר לבית, אוכל צהרים ועולה לנוח. בשעה 16:00 יוצא לבית המדרש ויושב ללמוד תורה... חוזר לקראת הערב, רץ להתפלל מנחה, שומע שיעור, מתפלל ערבית וחוזר לבית. אוכל ארוחת ערב עם הילדים עוזר במטלות הבית והולך לישון".
נשמעה דפיקה בפטיש, והמלאך הכריז: "גן עדן! – עם אלו שעסקו בתורה כל היום"
שומע את זה נהג המונית וכולו קורן מאושר... זה פחות או יותר סדר היום שלו... "מובטח לי גן עדן! אולי לא עם אלה שהיו לומדים כל יום... אבל בטח עם אלו שלמדו חצי יום" – חשב לעצמו...
קרא המלאך הממונה: "הבא בתור בבקשה" – נכנס נהג המונית אמר את שמו ושם אימו.
"ספר נא לבית הדין את סדר יומך בבקשה" – ביקש אחד המלאכים.
"אז ככה... גם אני קם בבוקר, מתלבש, אוכל ארוחת בוקר והולך לעבודה – חייב פרנסה... לקראת הצהרים אני מתעייף חוזר לבית, אוכל צהרים ועולה לנוח. בשעה 16:00 יוצא לעבודה – פרנסה אתם יודעים... חוזר לקראת הערב לבית. אוכל ארוחת ערב עם הילדים עוזר במטלות הבית והולך לישון".
נשמעה דפיקה בפטיש, והמלאך הכריז: "גהינום!"
נרעש נהג המונית וצווח: "אפליה... במה אני שונה ממנו גם הוא הלך לעבודה אכל שלוש ארוחות וישן פעמים ביום?!
הסבירו לו המלאכים: "אמת, השאלה היא מה התכלית שלך ומה הייתה התכלית שלו?. ברור שבן אדם צריך לאכול ולהתפרנס – אך אם עושה זאת בכדי שיוכל ללמוד תורה גם זמן הפרנסה והאכילה נכלל כלימוד תורה. אך אם לא למדת מאומה לשם מה אכלת?! בשביל מה עבדת?!"...
כן הוא הנמשל:
אומר החפץ חיים "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה"
דע לך שאפילו הירך המחזיקה את המנורה היא מקשה אחת. כיוון שהמנורה הטהורה רומזת לתורה – תורה אור. גם מה שמחזיק את התורה – הפרנסה המאפשרת את לימוד התורה – גם היא חלק ממנה, גם היא זהב טהור .
אם הפרנסה אצלך היא בסיס ללימוד התורה הקדושה – תקבל גם עליה שכר...
 
 
 
סיפור ב' לשולחן שבת
בהעלותך- להגיע לשלמות בקיום המצוות
מהי השלמות בעולם הבא לה זוכה האדם בקיום כל המצוות העומדות לפניו בעולם הזה ומהו ההפסד שנוחל אדם המפסיד ולו מצווה אחת נוכל ללמוד בפרשתנו מאהרון הכהן ומהאנשים שהיו טמאים לנפש אדם...
בפרשתנו שני מקרים תמוהים לכאורה:
1.       מבאר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
2.       לאחר שכל בני ישראל חגגו את הפסח במועדו (במדבר ט ו-ז): "וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו 'אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!"  האנשים האלה פנו למשה ואהרן - בבקשה לקיים את מצוות הפסח! תמצאו לנו 'היתר' שיאפשר לנו לקיים את המצווה!".
ונשאלת השאלה: 
מה היה חשוב לאהרון להקריב קורבן? ומה ראו אלו לבקש לקיים פסח בשעה שהיו פטורים ממנו?!
התשובה לכך פשוטה מאד:
הם הבינו את שהשלמות בעולם הבא מורכבת מהמצוות שמקיימים בעולם הזה ולא רצו להפסיד אף אחת מהן...
לא פעם אנו "מדלגים" על מצוות בתקווה שיהיה זמן לעשותם בהמשך או להחליפן באחרות... מלמדים אותנו אהרון הכהן והאנשים שלא יכלו לעשות הפסח את חשיבותן של מצוות, כמה יקרה כל מצווה ואיזה נזק יכולה לגרום בעולם לכשהיא נפסדת...
כדי להבין את חשיבות כל מצווה וההפסד שיש בה נביא מעשה שהיה עם ה"חפץ חיים":
כשרצה ה"חפץ חיים" להיכנס להיכל הישיבה, מצא בחורים שעמדו לדבר וביקשם להיכנס. הבחורים התחננו לרב וביקשו עוד שתי דקות בלבד. אמר להם הרב אמשול לכם משל למה הדבר דומה:
לאחד שבנה מרפסת והזמין משאית בטון לשעות אחר הצהרים. משהגיע נהג המשאית הבחין כי חסרים 2 ברזלים ל'תפסנות' על מנת שהיציקה תכונן כדבעי. 
משראה בעל הבית שאין בנמצא ברזלים שם פעמיו אל עבר מסילת הברזל הקרובה, הוציא מפתח שוודי מכיסו ופירק 2 פסים ממסילת הרכבת. 
כשהברזלים על גבו הבחינה בו ניידת משטרה. תפס אותו שוטר ובא לרשום לו דו"ח. לפתע קם הלה ואמר לשוטר: "מה קרה? יש מליוני קילומטרים של מסילה זה הבעיה 2 מטר?!...
אמר החפץ חיים לתלמידים:
אותו אחד לא השכיל להבין מה יכולים לעולל חיסרון של 2 פסים מהמסילה כשם שאינכם מבינים מהו החיסרון בעולם הבא של 2 דקות מלימוד התורה...
נושאי ארונו של יוסף (לאחת הדעות) רצו עולם הבא שלם ללא חוסרים, הגם שהיו פטורים לא ויתרו וה' נתן להם את האפשרות לכך.
זוהי אותה תחושה שהרגיש אהרון כשראה שאיננו מקריב קורבן....
 
סיפור ג' לשולחן שבת
"ממי כדאי לקבל עצה"...
בפרשת השבוע מציינת התורה בקשר לגיל הפרישה בעבודת המשכן: ״ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד" מבאר רש״י: אבל חוזר הוא לנעילת השערים .
ובמשנה במסכת אבות כתוב: "בן חמישים לעצה"
מביא רבי עובדיה מברטנורא ראיה מפרשת השבוע:  שנאמר בלויים: "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו׳" ומהו השירות? שייתן להם עצה.
ונשאלת השאלה: 
באיזו עצה מדובר כאן?
בעל חידושי הרי"ם מביא משל למה הדבר דומה:
מעשה באדם שתעה ביער ובמשך כמה ימים לא ידע איך לצאת ממנו. לפתע ראה זקן אחד הולך לקראתו ושמח שמחה גדולה. 
אמר בלבו: ממנו אוכל בוודאי לדעת את הדרך הנכונה לצאת מן היער. 
שאל אותו: היכן הדרך לצאת מן היער? 
ענה לו הישיש: גם אני כמוך - אינני יודע, כבר שבעים שנה אני תועה כאן, רק דבר אחד אני יכול לומר לך בוודאות: בדרך שהלכתי אני - אתה אל תלך, שבדרך זו טועים. אבל את הדרך הנכונה שיש לך ללכת - את זה עליך למצוא בעצמך...
את העצה הזו אומר החידושי הרי"ם, יכול בן חמישים לתת - "לשמור משמרת" לעמוד על המשמר "לנעילת שערים", איזה שער לנעול כדי שלא להיכנס שם.
כמה הקשבה וקבלת עול נדרשת מאיתנו בקבלת עצה מחכם.
מסופר שסוחר אחד הגיע אל הרב כדי לבקש את עצתו ואת ברכתו. אחרי שהקשיב לדאגותיו של איש העסקים ונתן לו את עצתו בענייני מסחרו.
שאל אותו הרב: "מה עם ילדך?" 
"מעולה", השיב האב הגאה. "הם מקבלים ציונים גבוהים בבית הספר - ממש מצליחנים! אין ספק שהם יתקבלו לאוניברסיטאות הטובות ביותר במדינה..." 
"ומה בקשר לחינוך היהודי שלהם? מדוע שלא תשלח אותם ללמוד בישיבה?, וכך יהפכו הם ליהודים שומרי מצוות בד בבד עם ידיעותיהם?" 
"כבוד הרב... זה עולם אחר כאן, בחו"ל. השכונה שאני חי בה... החברים שלהם... זה פשוט לא מתאים...אתה מבין..."
"התורה נצחית בכל המקומות ובכל הזמנים!", התעקש הרב. "אמריקה לא שונה כלל בעניין זה. אתה יכול וחייב לתת לילדיך חינוך יהודי!" 
איש העסקים המשיך להתווכח ועמד על שלו. הרב לא הירפה ממנו ולמרות כל תחנוניו הסוחר נשאר בסירובו.
"אני לא מבין", אמר לבסוף הרב. "לא אני ולא אבא שלי עסקנו מעולם במסחר. 
אך בכל זאת הגעת לכאן מרחוק לבקש את עצתי על ההחלטות העסקיות החשובות לך ביותר. ומצד שני, ביחס לחינוך הילדים - שזהו התחום לו הקדשנו את כל חיינו אני ואבותיי - אתה לא מוכן לקבל את עצתי?!..."
כמה פתיחות וקבלה נדרשת בקבלת עצה...
 
סיפור ד' לשולחן שבת
ראינו בפרשה את המתאוננים שחיפשו להסית את עם ישראל מהקב"ה . כך היצר הרע מנסה להסית את היהודי מעבודת ה' בכל מיני דרכים:
מעשה בשני מלכים, ששנים רבות היתה נטושה מלחמה ביניהם, ומעולם לא הגיעה לכלל הכרעה, פעם היה זה מנצח ופעם זה, וחוזר חלילה. הפכו והפכו בדבר, והגיעו לכלל דעה, כי באופן מלחמה זה, לא יסתיים הדבר לעולם. נכנסו יועציהם של שני המלכים וטיכסו עצה כדת מה לעשות, ונמנו וגמרו להציע לשני המלכים, כי יש לקבוע זמן מסויים ומועד מוגבל לקרב. וזה, אשר יעלה בידו לנצח עד תום המועד הקבוע, הוא יהיה המנצח במלחמה. הסכימו שני המלכים להצעה זו והחליטו, כי המלחמה תמשך ארבעה ימים, ואשר ינצח ביום הרביעי, הוא יחשב כמנצח. ביום הראשון ניצח המלך האחד, ביום השני אזרו חיל צבאותיו של המלך השני, ואילו ביום השלישי חזרו וגברו חילות המלך שניצח ביום הראשון. בערוב היום נתכנסו שרי הצבא של המלך, שניצח באותו יום, לטכס עצה מה לעשות כדי לנצח גם ביום המחרת. פתח אחד משרי הצבא ואמר: "חברי ורעי! מחר הוא היום, בו יחרץ גורל המלחמה, אם לא ננצח מחר, הרי לשווא היו כל מאמצינו וכל נצחונותינו בקרב עד היום, וכל קורבנותינו קורבנות שווא היו. הנה אתמול ניצח אויבנו, ומי לידינו יתקע, שלא יעלה בידו לנצח גם מחר? לפיכך אני מציע, כי נשתדל למצוא דרכים נוספות להילחם בו, גם מחוץ לשדה הקרב, כדי למנוע ממנו נצחון ויהי מה. והנה זאת עצתי לכם: המרגלים, ששלחתי למחנה האויב, באו והגידו כי גילו את המקום, שם שמורים אוצרות הנשק של אויבינו. עכשיו יודעים אנו, היכן מחזיק האויב את כל כלי הנשק שלו, את המגינים, את אבני הבליסטראות ואת האפסניה של חילותיו. והעיקר - גנוב גונב אלינו, כי אוצרות אלה שמירתם אינה מעולה, ומספר החיילים המופקד עליהם הוא מועט. עתה בואו ונשלח חרש כמה אנשי צבא שלנו, גיבורי חיל ואמיצי לב. אנשי, שריגלו את מחנה האויב, ילכו עימהם להראות להם את הדרך, וכך יתנפלו חיילנו על אוצרות הנשק ויוציאו כל אשר בהם בלי השאיר לאויבינו כלי זין להילחם בהם. והיה אם יצליח חפצינו בידנו, וידענו כי לנו הנצחון". ישרה עצה זו בעיני שרי המלך, וכן עשו. חבורה של אנשי צבא אמיצי לב נשלחה בלילה אל מחנה האויב, והם עשו ככל שהוטל עליהם. כל מה שנמצא בבתי האוצר נלקח, וכל דבר, אשר לא יכלו לקחתו עימהם - השמד השמידוהו, לבלתי יוכל להיות לעזר לאויב. אחרי כלותם לעשות מלאכתם, מיהרו וחזרו אל המחנה. למחרת בבוקר הריעו המריעים בחצוצרות לאות, כי הקרב האחרון והמכריע הנה הגיע זמנו להתחיל. בחילותיהם של שני המלכים רבה היתה התכונה, כי אלה כאלה גמרו אומר לנצח בקרב ביום ההוא. אולם, כאשר באו הלוחמים של אותו מלך לבתי הנשק לקחת את כלי זינם, ראו והנה הם ריקים מכל. בראותם כן, לא קמה בהם עוד רוח להלחם והם נכנעו מיד. והנמשל - כל ימי היותו עלי אדמות עומד האדם בקשרי מלחמה עם היצר, העושה כל מיני תחבולות כדי שלא לתת ליהודי ללמוד תורה, לקיים מצוותיה, לעשות מעשים טובים ולעבוד לפניו יתברך בכל לבבו. קשה וארוכה היא המלחמה, ולא תמיד ידו של היצר הרע היא על העליונה. לעיתים גובר היהודי והוא מצליח להיחלץ מידיו של היצר הרע, וזוכה להזדכך, להיטהר ולהתקרב אליו יתברך. אך לעיתים יקרה שהיצר, רחמנא ליצלן, הוא המנצח, ואז הולך היהודי ומתרחק, חס וחלילה, ממקור מים חיים. רואה היצר הרע שאין קץ לדבר, שבדרך זו אין מובטח לו אף פעם ניצחון מוחלט, נוקט הוא אז תחבולת עורמה, הוא מפריע לאיש הישראלי ומונע ממנו ללמוד תורה. נמצא שהוא נוטל ממנו את כלי זינו העיקרי, את המגן הסוכך עליו ושומר עליו בקרב! נרבה בלימוד התורה הקדושה, ונזכה לרוב טובה וברכה (משלי החפץ חיים)
 
 
סיפור ה' לשולחן שבת
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם"
מעשה ברבינו משולם שהיה רופאו של המלך, שאלו המלך פעם: נראה שאבותיך היו כפויי טובה ולא מצא חן בעיניהם הטובה אשר נתן להם הקב"ה. שהרי היה להם מן שהוריד להם הקב"ה מן השמים שהיה בו טעם מעדני מלכים כידוע לכל העולם, אם כן למה התלוננו וביקשו קישואים ושומים שהם מאכלי הפחותים? ענה רבי משולם: אדוני המלך, למחר אשיב לך תשובה. הלך רבי משולם אצל השר שהיה ממונה על מאכלי המלך ואמר לו: יודע אני שהמלך רגיל לאכול אחרי סעודתו שום קטן. מעכשיו אל תוסיף לתת לו עוד שום, כי אני רופאו ויודע שהדבר מזיק לו, וכן עשה אותו שר ולמחרתו לא הביא לשולחן שומים. כשראה המלך לאחר סעודתו שלא הביאו לפניו שומים כפי הרגלו, כעס ואמר: מדוע לא הבאתם לי שום? השיב לו השר שזה נעשה בפקודת רופא המלך. שאל המלך את רבי משולם: למה פקדת על השר שלא להביא שום? ענה רבי משולם ואמר: ישמעו אזנך מה שפיך מדבר, שהרי פעם אחת לא הביאו לך שום ומיד כעסת, ואילו בני ישראל היו רגילים לאכול במצרים מאכלים אלה זמן מרובה כל כך, והנה היו במדבר ארבעים שנה והיו אוכלים רק מן בלי לטעום שום קטן, ולכן התלוננו. אמר לו המלך יפה דיברת, דברך אמת ותורתכם אמת (ילקוט מעם לועז)
 
סיפור ו' לשולחן שבת
"אספה לי שבעים איש"
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אמר משה לבצלאל, דבר זה אמר לי הקדוש ברוך הוא אספה לי שבעים איש, ואיני יודע האיך אחלק אותם, אחלק אותם ששה מכל שבט ושבט נמצאו יתרים שנים, חמשה מכל שבט ושבט נמצאו חסרים עשרה, ששה משבט אחד וחמשה משבט אחר הריני מטיל מהומה של קנאה בין השבטים. אמר לו בצלאל למשה, משה רבנו, טול שבעים ושנים פתקים וכתוב על שבעים זקן ושנים חלק, ותנם בתוך קלפי. הלך משה ועשה כן ואמר להם לשבעים ושנים זקנים ששה מכל שבט, בואו כולכם וטלו כל אחד פתק מתוך הקלפי, כל מי שעלה לו פתק וכתוב עליו זקן, היה אומר לו משה כבר קידשך המקום, ומי שעלה בידו פתק חלק, משה אומר לו, מן השמים הוא מה אני יכול לעשות לך שלא חפץ בך המקום(ספרי במדבר צ"ה)
 
סיפור ז' לשולחן שבת
ענין ירידת המן בכל יום
על כך מביאים חז"ל משל: משל לבן מלך שנסע למרחקים מצויד בממון רב שקיבל מאביו המלך. לאחר כשנה הכסף אזל, והוא החליט לשוב לביתו, ולפני שיצא לדרכו חזרה הביתה, שלח "מברק" לאביו שהוא בדרך הביתה. כאשר הגיע, ערכו לו קבלת פנים מפוארת בארמון המלוכה כראוי לבן מלך. הוא שב ונכנס לביתו והשתעשע עם אביו בשמחה רבה. חלפו שבעה ימים, הבן הודיע כי בדעתו לשוב מחר למקומו. אביו הבין את המשמעות ושאל "האם אתה זקוק לכסף"? "כן", השיב הבן. המלך הוציא מהארון פנקס צ'קים וחתם על המחאה ומסר אותו לבנו. בן המלך הביט בצ'ק, וכאילו חשכו עיניו, הוא הסתכל על אביו בתדהמה ובאדיבות ראויה הושיט לאביו בחזרה את הצ'ק. שאל אותו אביו – מה קרה?, האם החתימה לא נכונה, אולי התאריך לא טוב בעיניך? ענהו הבן: הכל טוב, התאריך והחותמת. אלא מה? הסכום שרשמת, הוא סכום פעוט מאד, ויספיק לי בקושי רק לשבוע ימים, לכן אני מחזיר אותו, כי אין לי מה לעשות שם במרחק בסכום כזה. כן ילדי יקירי, השיב המלך: בדיוק זה מה שאני רוצה, כי לא תפליג לך למרחקים ותעזוב אותי עם הגעגועים אליך, תישאר כאן קרוב אלי ותבוא לבקר מידי יום. כך הענין גם בירידת המן, הקדוש ברוך הוא רצה שבני ישראל ישאו את עיניהם לשמיים דבר יום ביומו, לכן לא נתן את כל ה"מן" בפעם אחת, אלא מידי יום, בכדי שבכל יום יצטרכו לבטוח מחדש בהקב"ה.
 
סיפור ח' לשולחן שבת
מהי הסיבה שלכל אחד ניתן המן כפי מדרגתו. ככל שהוא נעלה יותר כך אין הוא צריך להתאמץ כלל וכלל.
"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ .. וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן"
הגמרא במסכת יומא דף עה. מבארת:
כתיב (במדבר יא, ט): "וברדת הטל על המחנה לילה" [ירד המן עליו] וכתיב (שמות טז, ד): "ויצא העם ולקטו" וכתיב (במדבר יא, ח): "שטו העם ולקטו" הא כיצד? צדיקים - ירד על פתח בתיהם. בינונים - יצאו ולקטו. רשעים - שטו ולקטו.
כתיב לחם וכתיב עוגות וכתיב וטחנו הא כיצד?
צדיקים – לחם. בינונים – עוגות. רשעים - טחנו בריחים.
רואים שלכל אחד ניתן המן כפי מדרגתו. ככל שהוא נעלה יותר כך אין הוא צריך להתאמץ כלל וכלל.
את הסיבה לכך מבאר הזוהר שכל הסיבה לטרחה של הרשעים היא בשל אי אמונתם בקב"ה – כל מי שחשב שאולי הקב"ה לא יזמן לו את האוכל למחר בפתח ביתו, נאלץ לצאת ולחפש אותו. אלו שהיה ברור להם שמחר יהיה המן בפתח הבית – זכו וקיבלו על מפתן הדלת.
כדי להבין את השגחת ה' ואיך הוא מזמן מזון לכל בריותיו נביא סיפור:
בערב שבת קרא האדמו"ר רבי מנחם מנדל מפרימשלן זצ"ל לכמה מחסידיו שילוו אותו אל המטבח.
בדרך הוא שאל אותם:
"אימרו לי... חשבתם פעם איך משיג הדג את מזונו?! הלא לכל בעל חיים יש לסתות ושיניים או ציפורניים חדות לנעוץ בטרפו, אך לדג אין את כל אלו – הוא ניזון מדגיגים קטנים".
התלמידים לא הבינו מה הרב רוצה מהם... והוא המשיך:
"חישבו לרגע... הבעיה הגדולה של הדג היא, שאם יבלע הדג את הדגיגים הקטנים תוך כדי מרדף אחריהם  יתקעו הסנפירים שלהם בלועו והוא יחנק למוות!"
בינתיים הם הגיעו למטבח, על השולחן היה מונח דג גדול שהטבחית בדיוק חתכה את בטנו. הרב ניגש אל הדג פתח את בטנו והראה לתלמידיו.
"ראו זה פלא כל הדגיגים הקטנים שבלע הדג לפני מותו ראשם מופנה לכיוון הזנב"...
מסקנה אחת היא: 
הדג פותח את לועו והדגיגים נכנסים לתוך פיו... ה' מזמן לו את פרנסתו היישר לתוך פיו.
כן הוא בדור המדבר – מי שהאמין קיבל את המן עד למפתן הדלת כלחם מוכן ללא צורך לצאת לשדה וללקוט וללא צורך לדוכו במדוכה ולאפותו...
כמה לקח לגביי הפרנסה שלנו, אילו רק נאמין באמת הרי שלא נצטרך לעבוד כל כך קשה...
 
סיפור ט' לשולחן שבת
"ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"
סיפור המבהיר שכל אחד צריך להכיר את מקומו ויש להיזהר מלהטיל חס ושלום דופי בגדולי ישראל והעושים כן עליהם להכיר את מקומם, לנהוג בענווה ולא לבקר ולהטיל מום ודופי על גדולים וטובים מהם...
מרים הנביאה מדברת לשון הרע עם אהרון הכהן אודות אישתו של משה רבנו והקב"ה כעס על כך.
ומבאר ה'אמרי ברוך' בדרך משל:
מלך היה מעוניין שיציירו את היכלו בציורים יפים. למטרה זו הוא הזמין ציירים שיקשטו את ארמונו כראוי לארמון המלך. לאחר שהסתיימה עבודת הקישוט והציור באו למקום טובי הציירים ובאו גם אנשים רבים מבני המדינה כדי לראות את הציורים היפים. בין הבאים היה גם כפרי אחד, איש פשוט מאוד. היה שם ציור של צייר שהפליא לצייר שבולת בתוך שדה של חיטים ועל גבי השיבולת עומדת ציפור.
אמר האיכר לצייר: "הנך מצייר באופן לא נכון, שהרי השיבולת בשדה נעה כמעט תמיד ברוח וכיצד ייתכן שציפור תעמוד עליה?!
הצייר צייר גם איכרים הולכים אחרי מחרשה. גם כאן מצא האיכר חיסרון גדול, משום שבדרך כלל האיכרים הולכים בעת העבודה אחרי המחרשה מצד ימין, והצייר צייר את האנשים מצד שמאל.
התבייש הצייר מהערותיו של האיכר, כי הוא ראה שהצדק עמו. לאחר מכן התבונן האיכר בציור של נער המשרת בחדר הפנימי של המלך, וגם כאן מצא האיכר דופי בציורו.
אולם הפעם התרגז הצייר וצעק על האיכר ואמר: כאשר הערת מה שהערת על ציורי הקודמים, קיבלתי את דבריך ברצון, משום שידעתי כי הנך מבין בדברים אלו הקשורים לשדות ולעבודת השדה, שהרי זהו עיסוקך... אולם מה לך ולחדרי המלך, כלום ראית פעם חדר של מלך עד שהנך מחווה דעה גם על עניינים אלו?!
הנמשל ברור מאליו:
יש אנשים המטילים דופי בשלומי אמוני ישראל למרות שלאנשים אלו עצמם אין כל השגה בגדלותם של שלומי אמוני ישראל.
צריך להסביר להם שאין מקומם כאן. מעשיהם של גדולי התורה נעלים הם מאד. ואם כן, מה יודעים אותם אנשים פשוטים על הנעשה אצל המלך פנימה, כיצד הם יכולים לחוות דעה על דברים שאין להם בהם כל מושג?!
עליהם להכיר את מקומם, לנהוג בענווה ולא לבקר ולהטיל מום ודופי על גדולים וטובים מהם...(אתר dvar-tora)