הורים יקרים ,

השבת הקרובה היא גם שבת זכור הסמוכה לפורים. בפרשה מספר נושאים מרכזיים.
בהמשך לפרשת תרומה, פרשת תצוה , מתארת את ההכנות לקראת עבודת הכוהנים במשכן ובעיקר את בגדי הכהן הגדול . בין יתר הנושאים: תרומת שמן למאור  , בגדי הכהן הגדול : האפוד, החושן , המעיל , ציץ,  אבנט , בגדי כהן הדיוט , קידוש הכוהנים , קידוש המזבח ומזבח הקטורת.

לקראת השבת מצורפים תשעה סיפורים קצרים לשלב בדברי התורה בבית או בכל מקום אחר  (נעשה מאמץ להביא סיפורים על מנת שתהיה אפשרות לגוון ולהתאים את הסיפור לפי הצורך החינוכי במשפחה או בכיתה)
סיפור א'– בגד הכהונה נגד לשון הרע
סיפור ב'– מי בעל הבית?
סיפור ג' – ללמד את כולם
סיפור ד' - לחזק את הכפתור
סיפור ה'- הבנה בקודש
סיפור ו'- יש לאן לשאוף
סיפור ז'- קנאת הגוים בעם ישראל
סיפור ח'- היכן החכמה
סיפור ט'- גיירני על מנת שתשימני כהן גדול
 
מומלץ לספר את הסיפורים עם המסר מוכן מראש ולהרחיב ולהתאים לצורך של הילדים במשפחה. 
שבוע טוב ושבת שלום
 



סיפור א' לשולחן שבת

בגד הכהונה נגד לשון הרע
פותח שערים בתבונה! "שמעון" - "הפורץ החרדי" עוררה הכותרת בכרטיס הביקור את לב הקורא שהיה מגיע לפריצת מנעולים בכל רגע במהלך היום לשמחת האנשים ששכחו את מפתחות ביתם , רכבם וכדומה.
לילה אחד קיבל שיחה בהולה ודחופה, דחה את שינתו הענוגה ויצא לעבודתו האהובה. בזריזות פתח את הבית וקיבל ברכות עד בלי די, הצ'ק המזומן בו התכבד הונח אחר כבוד בארנקו. למחרת היום , כאשר הצ'ק לא כובד בבנק , לא עשה שמעון מכך מהומה, זה כבר קרה לו בעבר. לאחר יומיים כשעבר בקירבת מקום, החליט לנצל את ההזדמנות לגשת ולבקש במחילה אם יוכלו לשלם לו במזומן... האיש שפתח את הדלת נראה שונה במקצת, אך מה לעשות כשעובדים בלילות אישוני העין לא תמיד מסוגלים לקלוט את כל התמונה אל נכון, העיקר שהמנעול נפתח... חשב שמעון בליבו. "סליחה על ההפרעה", הדהד קולו, "הצ'ק פשוט חזר, אבקש לשלם במזומן". "על מה אתה סח?", ענה האיש לעומתו. שמעון הבין שכנראה לא רק הוא היה עייף, חזר, סיפר ופירט את כל השתלשלות העניינים, ופניו של האיש אט אט קדרו "אתה פתחת את הדלת?!". שמעון נכנס למבוכת מה, במקום לשלם הוא עוד רוטן וכועס! "אכן כן", ענה שמעון בביטחון.
"אם כן עליך לשלם את כל חפציי הבית היקרים שניגנבו השבוע מביתנו ונעלמו כליל, נסענו לסוף שבוע להורים, וכשחזרנו היינו ממש המומים...". שמעון כמעט והתעלף.
לאחר בירור מקיף אכן נודע לו התרמית, גנב-נוכל אחד ניצל את תמימותו ורוקן את הבית מתכולתו... לאחר חקירה ודרישה שמע מפי הרב ששומה עליו לוודא לפני כל פתיחת דלת שאכן אין כאן מתחזה שאם לא כן, קרוב לוודאי שישלם ההיזק.
אנו לומדים בפרשה על מעיל מכפר על לשון הרע . מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע.
האדם צריך לשמור את מנעולי פיו ולא לגרום ליצר הרע שעומד בפתח ומבקש ממנו לפתוח את פיו לדבר לשון הרע!

סיפור ב' לשולחן שבת – מי בעל הבית?

חז"ל מלמדים אותו שבגדי הכהן הגדול מכפרים בעצמם כמו הקורבנות מעצם לבישת הכהן הגדול את הבגדים כמו שמובא במסכת ערכין (טז.) ובמסכת זבחים (פח:) "ואמר רבי ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין.
כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".
מכנסים מכפרת על גילוי עריות, שנאמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה".
מצנפת מכפרת על גסי הרוח. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה.
אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה.
חושן מכפר על הדינין, שנאמר: "ועשית חושן משפט".
אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: "אין אפוד ותרפים".
מעיל מכפר על לשון הרע . מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע.
וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב: "והיה על מצח אהרן", ובעזות פנים כתיב: "ומצח אשה זונה היה לך".
אבנט מכפר על הרהור הלב
ומסופר על המגיד ממעזריטש זצ"ל שלימד את אחד מחסידיו כיצד לטפל בכוונות לא רצויות בהרהורי הלב להיכנס לליבנו שכל אחד מאיתנו מוצא לעצמו תירוצים לעבודת היצר הרע:
פעם בא אליו אדם אחד והתאונן לפניו שאיננו יכול לטהר את מוחו ממחשבות לא טובות והרהורים רעים, שנכנסים אליו בעל כורחו ומבלבלים אותו.
ציוהו המגיד שיסע לרב הקדוש רבי זאב מזיטומיר זצ"ל , מיד ארז את מטלטליו ונסע לאותו כפר.
רבי זאב שהיה גדול בחסדים , היה מחזיק בית מזיגה בכפר, וכשבא האיש לבית רבי זאב, כבר היה לילה ומצא את הבית סגור מבפנים. דפק האיש על הדלת ואיש לא פתח לו, המתין זמן מה ודפק שוב על הדלת, ושוב אין פותחים לו.
הקור בחוץ התעצם, והאיש החל להתחנן שיפתחו לו, ולא הועיל מאומה. התחיל לדבר בכעס וברוגז: "יהודים אתם? איך זה שאינכם מרחמים על יהודי להכניסו לבית?!"  ומהבית אין קול ואין עונה. כשהאיר השחר פתחו את הדלת, והוא נכנס והתאכסן שם כמה ימים.
רבי זאב לא שאל אותו שום דבר, תמה האיש בלבו על מה זה שלח אותי המגיד לכאן? והחליט לחזור לביתו ועודנו זוכר ומומרמר על כך שנשאר מחוץ לבית.
קודם הליכתו פנה לרבי זאב בשאלה: "הנה רבנו המגיד שלח אותי לכבודו, ואיני יודע למה?"
השיב לו ר' זאב: "אני אגיד לך למה שלחך רבנו אלי, כדי שתלמד כי האדם הוא בעל הבית, ולמי שאינו רוצה אין הוא מניחו להיכנס גם אם זה נראה לנו מאוד קשה להתמודד"...
(מעובד מאתר dvar-tora.com )

סיפור ג' לשולחן שבת

ללמד את כולם
כתוב בפרשה : "ואתה תצוה ...ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל הסביר על הגמרא במסכת ברכות סג: אומרת: "הסכת ושמע ישראל" - כתתו עצמכם על דברי תורה. כדאמר ריש לקיש, מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר (במדבר יט, ד) "וזאת התורה אדם כי ימות באהל".
מסופר שיהודי שאל פעם את הרבי מקוצק זצ"ל:
"מדוע הרבי לא יוצא בעולם להציל נפשות ברוחניות, הרי יש הרבה מה לעשות? למה הרבי נשאר בתוך ביתו פנימה?! נכון, החסידים באים לבית מדרשתו והרבי מדבר לפניהם דברי תורה עמוקים, אבל מדוע אינו יוצא על פני העולם?!
השיב לו הרבי מקוצק: אמשול לך משל, למה הדבר דומה:
בבית האסורים נחבשו שלושה אנשים עשירים, הושיבו אותם בבור חשוך וקטן. ומי שיודע, בימים ההם, אין לתאר את העינויים שהיו מנת חלקם של אסירי מלכות. שניים מהם היו פקחים, בעלי דעת, השלישי היה 'גולם' - אדם ללא דעת.
הסוהרים הורידו להם אוכל לבור. האחד הזה, שהיה 'בטלן' גדול ללא קמצוץ דעת, לא הסתדר עם עצמו - לא מצא את האוכל ואת הכף, ובדרך כלל בעקבות החושך הנורא ששרר בבור לא מצא אפילו את פיו להכניס בו את האוכל, אבדו לו חפצים, נפלו לו המאכלים וכו'...
חברו השני, החכם, ריחם עליו וסייע בידו רבות לקח את ידו הכניס בה אוכל, אח"כ סייע לו להעביר את האוכל מהיד לפה וכד', כך פעמים רבות מידי יום - התייגע להדריכו להסתובב לימין ולשמאל, לעמד ולשכב.
והשלישי, כאילו עמד מן הצד. לא סייע בידו מאומה. יום אחד פנה השני לשלישי, ושאל אותו בתמיהה: "אנו סובלים יחד כאן בבור, ואתה ודאי מבחין איך אני מתאמץ עם ה'גולם' הזה פעמים רבות ביום - עד שהוא מצליח להתקדם, מדוע אינך מסייע לפעילות שלי כלום?, למה תעמוד מהצד?!"
 
השיב לו השלישי: "בא אגלה לך, אנו נמצאים בחשכה, חשוך בבור. וכאשר החושך שורר ולא רואים מאומה, אתה והוא מתייגעים כמעט לריק, הנך משקיע בו מאמצים ללמד אותו איך לאכול ואיך לזוז וכפי הנראה לא תגמור איתו לעולם, כי כבר כמה שבועות שאתה מתאמץ והוא עדיין לא למד כלום...
אך אני, כמו שאתה שומע (בשעות שאתה עוסק איתו ומבזבז את זמנך...), חופר בקיר חור, קודח באצבעותיי חור. כאשר החור יהיה עמוק - יכנס אור לבור, יחדרו פנימה קרני שמש מועטות, מעט מן האור ידחה הרבה מהחושך, ואז ממילא הוא יראה, וכבר לא יצטרך לא לך ולא לי. הוא יידע בעצמו איך לשתות ולאכול...
והנמשל ברור מאליו:
כל זמן שיש 'חושך' לא רואים כלום לא למדים כלום, אבל אם נעשה אור אפילו אם זה אור קטן, ממילא כל אחד יוכל לראות וללמוד על דרך ה'.
האור הזה הוא "אור התורה" כדברי חז"ל (מגילה טז): "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" - אורה זו תורה! הדבר הראשון לקדוח ולהכניס אור, אם יש תורה, נכנס אור, ומשם ואילך יש כבר את הכול: שמחה ששון, ויקר. כי חודר באדם פנימה – אור!
כל אחד מאיתנו נדרש להבין שיחד עם העזרה לעם ישראל בחסד ובלימוד, יש צורך להתעלות עצמית מעלה, כדי למשוך את האחרים איתנו בהתקרבות אל ה'.

סיפור ד' לשולחן שבת

לחזק את הכפתור
כלי המשכן ובגדי הכהן הגדול נעשו בהוד והדר ובפאר גדול שעלה ממון רב שעם ישראל הביא כתרומה לעבודת הקודש.
רוב בני האדם עובדים קשה לצבור הון לטובת עצמם ומוותרים על חייהם היהודיים בשמירת המצוות ולימוד התורה מבלי לזכור שהברכה הגדולה של הקב"ה נועדה לבנות קודש. ומובא סיפור על פנחס הצעיר שעוד בשחר ילדותו, בלימודו אצל המלמד, חלם פנחס להיות עשיר ולא דעך חלומו אף בזמן שלמד בישיבה. הכסף מילא את חלל דמיונו ויצר בקירבו שאיפה עצומה. יבוא יום, ידע, שהחלום יהפוך למציאות, אין ספק, זה רק עניין של זמן! כאשר גדל בעיירתו בפולין, רקם את תוכניתו אחת לאחת יחסוך אגורה לאגורה ופרוטה לפרוטה עד שיתאסף בציקלונו סכום המספיק בכדי להגיע לארץ חלומותיו - אמריקה הגדולה! ואכן כאשר חלם כן היה, ברצונו הבלתי מתפשר נחת יום אחד על אדמתה של ארה"ב.  ניצול הזמן המירבי הביא אותו עד מהרה להיות בעליו של מפעל משגשג למעילים. החלום אכן הפך למציאות. אולם דא עקא, בד בבד עם עלייתו ופריחתו הגשמית, הלכה נשמתו ודעכה, עד לכדי פריקת עול תורה ומצוות מעליו, ה' ישמור! . הכסף אכן סינוור את עיניו ויותר מכן את מוחו וליבו! ביום בהיר אחד הופתע לגלות את רבו משכבר הימים, ראש ישיבת ברנוביץ ותלמידו הנודע של ה"חפץ חיים" זצ"ל - רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, עומד על מפתן המפעל. התלמיד לשעבר לא שכח את גדלותו התורנית ומידותיו הנפלאות של רבו הנערץ, וניצב לימינו מוכן למלא כל משאלה ובקשה! ורבי אלחנן בקשה קטנה בפיו היתה: "הגעתי לכאן לאחר הפלגה תמימה בת שבועיים ימים. עשה עימי טובה, כפתור לי במעיל, מתנדנד ומט ליפול, היש באפשרותך לחזקו ולאמצו"?! התלמיד לא ידע אם לצחוק או לבכות, מפעל של מעילים בראשותו והרב רק יבחר בכל מעיל שרק יחפוץ! ורבי אלחנן על משמרתו עומד, אין רצוני במעיל, אלא כדי לחזק את הכפתור הגעתי הלום! והתלמיד לא מבין האם הרב חלילה מתעתע בו, הרב חוזר ומדגיש שזה כל רצונו וחפצו. מנהל המפעל - נענה לבקשתו ומצא חיש מהר פועל שיבצע נאמנה את הפעולה הפשוטה. רבי אלחנן הודה מקרב לב וסב על עקביו. והתלמיד? כל הלילה התהפך במיטתו, לא יכול להירדם ולישון. לא יתכן, כך חשב בליבו, לעשות דרך מפרכת כזאת, בשביל כפתור?! עם עלות השחר, לא יכול היה לעצור בעדו, ניגש הוא לאכסנייתו של מורו ורבו, התחנן שהרב יאמר למה הוא בא, מוכן הוא לעזור בכל אשר יוכל, והרב פוסק את פסוקו: לחזק כפתור באתי וזה הכל! והתלמיד ממאן להאמין, לא יתכן. כבוד הרב, אל נא תהתל בתלמידך, שבועיים נסיעה בשביל כפתור קטן? והרב כשחיוך של טוהר נסוך בשפתיו, עונה ברכות לתלמידו ופותח פיו בחוכמה: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, אין לך ספק בדבר שלא עשיתי דרך כה ארוכה בשביל מה בכך, אם כן אמור נא לי אמור, הנשמה הקדושה שבקירבך, שעשתה דרך כה ארוכה של אלפי פרסאות מתחת כסא הכבוד, מרחק של אלפי שנים, בכדי לפתוח מפעל של מעילים?! בכדי לצבור עוד ועוד נכסים גשמיים שאחרי מאה ועשרים נשארים לאחרים?! לא יתכן, לא יתכן! התלמיד שהדברים חדרו עמוק לליבו והחליט לשוב לדרך אבותיו ולהשתמש בכספו לבנות עולם של תורה.

סיפור ה' לשולחן שבת

הבנה בקודש
מדוע הקב"ה מקפיד על לבושו של הכהן הגדול ומה הייתה תרומתם לעבודת הכהן הגדול. ומובא במדרש רבה מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה פַּדְגוֹגוֹ נִכְנַס אֶצְלוֹ לְלַמֵּד סַנֵּיגוֹרְיָא עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן הָעוֹמְדִים עָלָיו שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בּוֹ, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ הִלְבִּישׁוֹ פּוֹרְפִּירָא שֶׁלּוֹ שֶׁיְהוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וּמִתְיָרְאִין מִמֶּנּוּ. כָּךְ אַהֲרֹן הָיָה נִכְנַס בְּכָל שָׁעָה לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְאִלּוּלֵי זְכֻיּוֹת הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת עִמּוֹ וּמְסַיְּעוֹת אוֹתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִכָּנֵס, לָמָּה, שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁם, מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ מִדְּמוּת לְבוּשֵׁי הַקֹּדֶשׁ"

חשבון ההוד וההדר בפני בשר ודם אינו דומה לחשבון בפני הקב"ה ולכן לא כל אדם יכול לשפוט את מה שהוא רואה בצורה נכונה במיוחד אם איננו מבין באותו נושא
מסופר על הרה"ק רבי אברהם מפראהבישטש שבגיל ט"ז שנים נתמנה כמ"מ אביו הרה"ק רבי שלום שכנא זיע"א. וזה מה שאמר לחסיד בהרגישו שמהרהר על מינויו כממשיך הדרך :
משל למלך שבנה לו פלטרין גדול כלול בהדרו עם ציורים נפלאים. וכאשר נגמרה מלאכת הבנין, שלח להודיע לכל המדינות שיבואו לראות ולהתבונן בהוד יפיו של בית המלכות החדש, וציוריו הנפלאים, והאיש אשר יגלה בה מגרעת או חסרון, יקבל פרס מאוצר המלך. כל הבאים, בתוכם אומנים גדולים היללו ושבחו את יקר תפארת הבית החדש, ונלאו למצוא מגרעת. בין הבאים היה כפרי אחד מפשוטי העם, שעמד והתבונן בכותל אחד בו היה מצויר איש כפרי כדמותו וכצלמו, שהשתכר ואוחז בידו כוס יין. נענה הכפרי ואמר: חסרון גדול אני רואה כאן, דרכו של השיכור להתנועע אנה ואנה, וכל אשר הוא מחזיק בידו הרי זה מתנועע עמו, ובציור שלפנינו, כוסו של השיכור עומדת ישר ללא תנועה , ודבר זה אינו יכול להיות. ויצו המלך למלאות הבטחתו ולהעניק לו את הפרס הגדול מאוצר המלוכה. כטוב לב הכפרי מהפרס הגדול שקיבל, אמר בלבו: אלך ואמצא עוד חסרונות, ואתעשר עוד יותר. למחרת נכנס להיכל המלך, וירא את כתר המלכות על ראשו של המלך והסתכל בה היטב, ויאמר: הנה גם בזה הכתר של המלך מצאתי מגרעת, ויצו המלך להלקותו מאה מלקות. ויצעק הכפרי על המשפט הלא נכון והמעוות:" אתמול מצאתי חסרון בציור וקבלתי עליו פרס גדול. ואילו היום מצאתי חסרון נוסף ועוד בכתרו של המלך, ולא מספיק שאינני מקבל פרס, אני עוד לוקה? " וישיבו לו: איש כפרי אתה, ובשיכור שבתמונה מאתמול הנך המבין, אבל מנין לך הבנה על כתר המלכות? ועוד מרחוק?

סיפור ו' לשולחן שבת

יש לאן לשאוף
על היהודי מוטלת חובה להתעלות בהתמדה בכל עינייני הקודש עפ"י הכתוב בפרשה  "להעלות נר תמיד" .
על האדם לקיים עוד ועוד מצוות, וביתר שלמות, ולא להיות מרוצה ושבע רצון ממעמדו ולהסתפק בדרגתו.
ומביא הבן איש חי משל למה הדבר דומה:
מעשה באדם אחד, שראה בחלומו גרם מדרגות, והמלך עולה בהן ומטפס, טיפס המלך חמש מאות מדרגות, ועדיין לא הגיע לחציין.
השכים האיש בבוקר והלך למלך לספר לו את חלומו. שמח המלך מאוד, והורה להעניק לו אלף זהובים.
סיפרה אשתו לשכנתה על האוצר שנפל בחלקו של בעלה, הלכה השכנה ואמרה לבעלה: "שכננו ראה את המלך מגיע לחציין של המדרגות וקיבל ממנו אלף זהובים. לך אתה אל המלך וספר לו, שראית אותו בחלומך עומד בראש המדרגות, ודאי תקבל אלפיים"...
עלה האיש לארמון המלך וסיפר למלך את הדברים כעצת אשתו. אמר המלך לעבדיו, קחו אותו והשליכוהו מכל מדרגות הארמון.
שאל האיש בפליאה: "היכן הצדק, שכני סיפר מחצית ממני, וקיבל אלף זהובים?!".
אמר לו המלך: "שכנך בישרני חלום טוב, ובפיך היה חלום רע. שכנך סיפר, שלא הגעתי לחצי המדרגות, ויש לפני להעפיל ולעלות עוד מדרגות רבות, ושמחתי בדבריו. אתה סיפרת, שכבר הגעתי לפסגה, ולא נותר לי אלא לרדת ממנה"...
וזהו גם מה שנאמר (תהילים קיט, א) "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". ההולכים ומתקדמים כל העת. לפיכך נקראו החכמים 'תלמידי חכמים', שהם לומדים ומתעלים, ואינם חושבים עצמם לעולם כמושלמים...

סיפור ז' לשולחן שבת

קנאת הגוים בעם ישראל
"ואתה תצווה את בני ישראל" ולכאורה נראה שבעצם הציווי על עשיית המשכן הקב"ה יוצר קנאה בין ישראל לאומות העולם, בכך שהוא מצווה ונותן לבני ישראל משכן בעוד שאת אומות העולם הוא מזניח?!
 ה"חתם סופר" מבאר זאת בדרך משל (מומלץ להורים לספר בצורה משוכת את לב הילדים): 
לאב אחד היו לו בנים הרבה או לאדון שהיה לו עבדים הרבה, והאחד היה לו אהוב וחביב ביותר, והיה לו מחצב בקצה שטחו שמוציאים ממנו זהב ומתכות יקרות  והיה רוצה ליתנה לבן האהוב.
אמנם הוא לא היה מעוניין לשנות בין הבנים שלא להטיל קנאה על בנו  ושלא יתרעמו עליו...
מה עשה?
מסר להבן האהוב בצנעה כלי מלאכה ולמד לו חכמת הוצאות האבנים מהחפירה והיתוך אבנים לעשות מהם זהב וכסף וכל חפץ ואח"כ קרא לבניו בכלל ואמר להם: "בני, יש לי כאן שטח עם מחצב שיכולים להפיק ממנו זהב מי הוא הרוצה בה?"
כולם ראו והבינו שבטורח גדול יוציאו משם אם בכלל ואח"כ לא ידעו להתיכו ולעשות ממנו זהב כי לא היה להם שום חכמה בהוצאת הזהב וההיתוך וגם לא היה להם לזה שום כלי ושום תחבולה
על כן מיאנו כולם ולא חפץ להם במתנה ההיא וממילא לקחה בן החביב ולא היה ביניהם קנאה...
והנמשל מובן מאליו:
במשכן ובתורה הקדושה טמונים בתוכם כל טוב ה' וכל אוצרותיו, אך התחבולה להוציא המטמונים האלה ,  מסר הקב"ה בחשאי לישראל ונטע בהם בינה יתרה ואילו לגוים לא הראה כי אם פשוטי התורה, על כן, לא יחפצו לקחתה...
 

סיפור ח' לשולחן שבת

היכן החכמה?
את כלי המשכן ובגדי הכהונה נצטוו לעשות חכמי הלב. כיצד אדם מגיע להיות חכם לב
לפני שנים רבות, חי מלך גדול שחשקה נפשו בחכמה. עיסוקיו המרובים לא אפשרו לו מעולם לרכוש את החכמה שכה נכסף אליה. את ענייני הממלכה השוטפים ניהל בסיועו של צוות יועצים בכיר, שכולם היו אנשים חכמים איש איש בתחומו. אולם כל זה לא השקיט את צמאונו לחכמה. שאיפתו היתה עזה להחכים וללמוד, אלא שזמנו לא עמד ברשותו. משום כך היה לו יועץ קשיש, איש חכם ונבון, רחב אופקים, בעל תפיסה מהירה וזיכרון מצויין, אשר שימש כבכיר יועציו. באחד הימים פנה אליו המלך ובפיו בקשה: "ראה, כבר שנים ארוכות אני מנהל את הממלכה, כשאני מדחיק את צמאוני הגדול לרכישת חכמה. חפש לי את תמצית החכמה, והגש אותה בפני בצורה הקצרה ביותר שאפשר. קח את כל הזמן הנדרש לך לשם כך". הקשיש קד קידה עמוקה ואמר: "הוד מעלתך, איני זקוק אף לא לשעה אחת". המלך הרים גבה והורה לו להמשיך. הרשה לי רק מילה אחת, הוד מעלתך!" "הרשות נתונה!" "גזר!" "גזר?! איך זה בדיוק קשור למה שדברנו?" "האם ראה אדוני המלך מימיו שדה גזר בעונתו?" "לא, לא ראיתי", אמר המלך. "אם תסלח לי, אדוני המלך, אבקש שתצווה להכין את המרכבה המלכותית. נצא אל השדה וכל דברי יובנו". ואכן, בתוך זמן קצר הוכנה המרכבה המלכותית. המלך והיועץ נכנסו אליה, כשהיועץ מצווה על העגלון לצאת אל מחוץ לעיר. לאחר שעה קלה של נסיעה באוויר הצח, הגיעו לשדה ירוק. "אדוני המלך, האם תוכל לומר, בבקשה, מה יש כאן בשדה שלידינו?" המלך שראה שדה ירק, תיאר את שהוא רואה. התכופף היועץ, אחז בצרור העלים הירוקים, משך בחוזקה, ומן האדמה עלה גזר כתום ובשל. "זה לא סתם ירק, אדוני המלך, זה גזר". המלך עדיין לא הבין את פשר החידה. היועץ מיהר להסביר: "הנה, אדוני המלך, התבוננתי והגעתי למסקנה כי החכמה משולה לגזר. מונחת היא לפנינו, ממש לרגלינו, אך אין אנו מבחינים בה". מדוע האדם אינו מגיע אל לב לבה של החכמה, אל האמת?
מפני שמסרב לראות את הברכה של הקב"ה ומתעצל הוא בעמל התורה והעשיה שמחברת את הקודש אל החיים.

סיפור ט' לשולחן שבת

מסופר במסכת שבת על בגדי הכהן הגדול  : "ואלה הבגדים אשו יעשו וגו'"
מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר ו"אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד..." אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה. א"ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא כיון שהגיע לפסוק :"והזר הקרב יומת" אמר ליה(להלל) מקרא זה על מי נאמר? א"ל אפי' על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם:" בני בכורי ישראל" כתיב עליהם "והזר הקרב יומת" גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. בא לפני שמאי א"ל כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת. בא לפני הלל א"ל ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה . לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה:

שאלונים לפרשה - מומלץ להתאים את השאלון לרמת הילדים

הרשמה לקבלת גיליון הפעילות בתחילת כל שבוע