שלום להורים היקרים,
 
חומש דברים המכונה "משנה תורה" נפתח בסיכום המסעות והמאורעות שאירעו לעם ישראל במשך ארבעים השנים מצאתם מצרים. משה רבינו מוכיח בגלוי ובנסתר את עם ישראל על החטאים שהיו חטא העגל, חטא המרגלים, המעפילים וכו'... לאחר מכן משה מפרט את מסע הכיבוש ווההימנעות מכיבוש ארצות צאצאי עשו ולוט. משה רבנו חוזר על הנחלת עבר הירדן המזרחי ומינוי יהושע בן נון להנחלת הארץ ועל הבטחון בה' "לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' ... הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" 
 
לקראת השבת מצורפים חמישה סיפורים:
סיפור א' – וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו
סיפור ב' – איך יתכן שבני ישראל חושבים שלחם רגיל עדיף מהמן
סיפור ג'- מצווה שלא לומר דברי שאינו נשמע".
סיפור ד'- ההבדל בין חכם לנבון
סיפור ה' – חכמה בזקן
 
שבוע טוב ושבת שלום

 
 



סיפור א' לשולחן שבת
 
בפרשתנו, משה רבנו ממנה שרים על ישראל ומצווה " וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו " .
סיפור על חוכמתו של הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה", במשפט שבא לפניו וכיצד הצליח להוציא את האמת לאור - להרשיע את הגנב ולהחזיר את ממונו של הנגנב...
 
מעשה בסוחר יין עשיר אשר קנה מספר רב של חביות יין בהונגריה והובילם הוא ועוזרו לפראג. בערב שבת חנו באכסניה אחת כדי לשבות שם את השבת. עוזרו של הסוחר רצה להטמין את צרור כספו שלא ייגנב חלילה משום כך הטמין את הכסף בין חביות היין הרבות.
בהיותו טרוד בהטמנת הכסף לא שם ליבו כי סוחר היין עוקב אחר מעשיו... כאשר הלך, בא הסוחר ונטל את כספו... במוצאי שבת חזר העוזר כדי לקחת את צרור כספו והנה... הכסף איננו!
הבין העוזר כי ידו של הסוחר בגניבה משום כך תבעו לדין תורה לפני הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה".
קרא הרב לסוחר העשיר שיבוא לפניו לדין תורה.
כאשר הגיע הסוחר לבית הרב פתח בצעקות: "שמא עוזר זה חושד בי בגניבה? האם כך הוא גומל לי על כל הטובה הרבה אשר גמלתי לו כל הזמן?..."
יסלח לי כבודו - אמר הרב - אכן רואה אני כי אדם ישר מאין כמוך אתה. אין אני חושד בך חס ושלום בגניבה כנראה אחד העגלונים הגויים הוא זה אשר גנב את צרור כספו של המסכן הזה.
אכן! - אמר העשיר בשמחה - כנראה כדברי הרב כן הוא.
אם כך - אמר הרב - אין אתה חייב לשלם מאומה ושוב לביתך. ואולם... את כל החביות שברשותך עליך לשפוך!...
לשפוך את כל היין??? - זעק הסוחר - מדוע? הן זה הפסד עצום!
אכן כן - ענה הרב- אולם אם אחד העגלונים הגויים הוא זה אשר גנב את הכסף חושש אני שמא תוך כדי מעשה נגע אחד מחביותיך והפך את היין ליין נסך. משום כך עלייך לשפוך את כל חביות היין האסור!
כאשר שמע הסוחר את דברי הרב החל לבכות והודה מיד כי הוא זה ששלח ידו בגניבה ומוכן להחזיר מיד את כל הסכום. לא! - אמר הרב - איני מאמין לך אשר אמרו חכמים: "אין אדם משים עצמו רשע"
אדם המספר כי עבר עבירה אין אנחנו מאמינים לדבריו. יתר על כך, אולי מודה אתה בגניבה כדי להציל את יינך?
נתן הסוחר סימנים כי הוא הגנב אולם הרב לא הסכים אלא אם כן ישבע הסוחר בבית הכנסת קבל עם ועדה כי הוא זה אשר גנב את הכסף ויחזירו הסכים הסוחר וכך עשה רק אז התיר הרב את היין...
כך הצליח הרב בתבונתו לעשות משפט צדק. מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 
סיפור ב' לשולחן שבת
הפרשה נפתחת בפסוקים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים... בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן ......"
מבאר רש"יבין פארן ובין תפל ולבן":
"אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים"
איך יתכן שבני ישראל אמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"? הרי כל אחד היה מתאווה למן עליו נאמר - "לחם אבירים אכל איש"?!
איך יתכן שבני ישראל חושבים שלחם רגיל עדיף מהמן? הרי בלחם הזה טעמו כל טעמים שבעולם, הייתכן?!
נלמד שאדם חושב ש- "הדשא של השני ירוק יותר", אין הוא מסתכל על מה שה' חנן אותו ונתן לו...
משל לעורב שחור חי בשלווה ובנחת ביער הגדול, כל שנותיו לא ידע מחסור וכישלון.
יום אחד עף העורב מחוץ לגבולות היער וראה ברבור לבן שוחה באגם.
חשב העורב: "איזה ברבור יפה, כל-כך אצילי הוא ולבן, ואילו אני שחור ואפרורי, ברור לי שהברבור הוא העוף היפה והמאושר ביותר בעולם".
נחת העורב ליד הברבור וחשף בפניו את רגשותיו.
אמר לו הברבור: "גם אני חשבתי שאני העוף המאושר ביותר, עד שראיתי את התוכי... נוצותיו משולבות בצבעים יפים, לא משעממות כמו שלי..."
עף העורב אל התוכי וסיפר לו את השבחים שהעריף עליו הברבור.
אמר לו התוכי: "אף אני הייתי בטוח שצבעי נוצותי הם היפים ביותר והייתי מאושר, עד שבמסעי ראיתי טווס בגן החיות...
הטווס פרס את נוצותיו ועיני יצאו ממקומן, יופי כזה לא ראיתי... באותו רגע הבנתי שהטווס הוא העוף המאושר ביותר בעולם!"
עף העורב אל גן החיות לחפש את הטווס. לפתע הוא ראה התקהלות של עשרות אנשים.
התקרב וראה שכולם מתקהלים סביב הטווס.
בערב שכולם הלכו פנה העורב לטווס ואמר: "טווס יקר, כמה יפה אתה, נוצותיך מיוחדות ומאירות בשמש, כולם נקהלים סביבך, בעוד שאותי כולם מגרשים... האם אתה העוף המאושר ביותר בעולם?"
ענה לו הטווס: "תמיד חשבתי שאני הכי יפה ומאושר, אך היופי הזה בא לרעתי... בגללו אני כלוא בגן החיות הזה...
אתה עורב יקר אמנם לא היפה בעופות אך חופשי אתה, לא מתקהלים סביבך, אתה עף לאן שרק נפשך חפצה... הנך העוף המאושר בעולם!"
לא פעם אנו כמו העורב - עורכים השוואות ללא צורך כלל בינינו לבין אחרים.
ההשוואות הללו גורמות לנו להמעיט מערכנו, להיעצב, לקנא ולחפש חיים מושלמים יותר לפחות כמו חברנו.
אך טעות היא בידנו! אנו לא מעריכים את עצמנו, לא טופחים על כתפינו, לא מודים לבורא עולם על הטוב שיש בנו ואין לאחרים.
 
 
סיפור ג' לשולחן שבת
 
הפרשה מתחילה "אלה הדברים אשר דיבר משה" ומובא במסכת יבמות סה: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דברי שאינו נשמע".
נביא סיפור על אדמו"ר בעל "אהבת ישראל" מויזניצא זצ"ל ,מהספר קדוש ישראל, כיצד הצליח להסביר לגביר אחד את מאמר חז"ל: " שלא לומר דברי שאינו נשמע "
 
אדמו"ר בעל "אהבת ישראל" מויזניצא זצ"ל היה נוהג בכל ערב ללכת עם משמשו לטייל כחצי שעה. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל הבנק המקומי, שהיה מן הנאורים והמשכילים, ולא היה מחסידי הרבי כלל.
משהגיע לשם, דפק על דלת הבית, וכשהמשרת פתח את הדלת, נכנס לפנים, והגבאי אחריו. היה הדבר תמוה להגבאי, מה זה ועל מה זה נכנס פתאום לכאן, אבל לא ההין לשאלו דבר, וכשראה שהרבי נכנס, הלך בלי אומר גם הוא אחריו.
כשראה בעל הבית פתאום את הרבי בא לביתו, הלך לקראתו, וקבלו בהדרת הכבוד, כי היה איש אינטליגנטי ומנומס. הגישו לו כיסא לשבת, והוא ישב איזה זמן בלי לדבר.
לא הרהיב בעל הבית לשאול את הרבי בעצמו "מה לידידי בביתי", ופנה בלחישה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור הזה.
השיבו הגבאי כי גם הוא בעצמו אינו יודע כלום. אחרי כן קם הרבי מכיסאו, נפרד מבעל הבית, והלך לו. ובעל הבית הלך מפני הכבוד ללוות את הרבי, וליווהו עד ביתו.
משהגיעו לשם, והגביר התכונן לחזור הביתה, לא התאפק עוד, ופנה אל הרבי בשאלה: "ימחל לי הרבי על שאלתי: הנה בביתי לא היה מן הנימוס לשאלו משום מה כיבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אני רוצה לדעת את סיבת הביקור?".
השיב לו הרבי: "הלכתי לביתך לקיים מצווה, וברוך השם שקיימתי את המצווה!".
תמה הגביר: "איזו מצווה?!"
רבותינו אומרים – השיב לו שוב הרבי – "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דברי שאינו נשמע". ובכן אם אני אשב לי בביתי, וכבודו בביתו, איזו מצווה תהיה אז כשלא אומר לו את ה"דבר שאינו נשמע", צריכים ללכת לאותו האיש הבלתי שומע, לביתו, ושם לא לומר לו, אז תהיה המצווה כתיקונה. וכך עשיתי...
אמר לו הגביר: "ימחל הרבי להגיד לי את הדבר, אולי אשמע?..."
לא! – אמר לו הרבי – מובטחני בך שלא תשמע!.
וככל שהרבי סירב מלהגיד לו את הדבר, כן גברה סקרנותו של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד, והפציר הרבה ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע".
עד שלבסוף נעתר לו הרבי, ואמר לו: "הנה אלמנה פלונית, ענייה מרודה חייבת לבית הבנק של כבודו סכום כסף מסוים, על המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד הבית להימכר על ידי הבנק במכירה פומבית, והיא, האלמנה, תוצא החוצה. חפצתי לבקש מכבודושימחל את החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתימשום אותה ה"מצווה שלא לומר".
אבל – אמר לו הגביר בתימהון - היאך אפשר דבר שכזה, הלא החוב איננו חוב פרטי שלי, אלא של הבנק, ואני אינני אלא המנהל של הבנק, אבל לא בעליו ואדוניו, והסכום הוא של כמה מאות ריב יש, ואם כן...
"הלא הוא הדבר – הפסיקו הרבי - אשר דיברתי, שלא תאבה ולא תשמע.
והרבי הפסיק את השיחה, ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לו לביתו.
אבל הדברים נכנסו כחץ ללבו של הגביר, ולא נתנו לו מנוח, עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק, והאלמנה נשארה בביתה...
 
 
סיפור ד' לשולחן שבת
 
ההבדל בין חכם לנבון
משה רבינו מחפש " אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים " ומוצא רק "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים " ואילו נבונים לא מצא . מה ההבדל בין חכם לנבון  ? לא פעם אנחנו חושבים שנצליח בתבונתנו לצאת מכל סבך ובעיה שנקלע אליהם. אך האם השקענו מחשבה איך לא להיכנס לבעיה מלכתחילה? נלמד מהמשל :
משל זה סיפר, רבי יצחק זאב סולוביצ'יק - הרב מבריסק להבנת העניין:
בעיר אחת, היה בעל עגלה ותיק וזקן שעמד על משמרתו שנים רבות. יום אחד, הופיע בעיר בעל עגלה חדש וצעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן.
פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר, ואמר לו: "באת להשיג את גבולי שלא כדין. על פי דין, עליך לעזוב את המקום הזה. אולם לפנים משורת הדין, מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד, שתעמוד אצלי למבחן, אם בקי אתה בעגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".
הסכים הצעיר לאתגר. התחיל בעל העגלה הזקן לבחון את הצעיר, ושאל אותו, "מה צריך בעל עגלה לעשות כשהוא נוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנוסעים, ולפתע שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?"
השיב העגלון הצעיר: "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלה את המשאות, כדי שיקטן העומס מעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה".
שאל העגלון הזקן: "ומה יהיה אם גם אחרי עצה זו, עדיין שקועה העגלה בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?"
השיב העגלון הצעיר: "אז מבקשים מהנוסעים שירדו גם הם מהעגלה, כדי שהיא תהיה הרבה יותר קלה".
המשיך העגלון הזקן לשאול: "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה"
השיב הצעיר: "במצב כזה, מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחוריה, ועל ידי כך יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ".
המשיך העגלון הזקן לשאול: "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה"
השיב הצעיר: "אין לי עצה למקרה זה"...
אמר לו העגלון הזקן: "אם כן, נכשלת בבחינה, וכפי שהוסכם בינינו, עליך לעזוב את העיר".
אמר הצעיר, "אכן, אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום, כאשר הבטחתי. אבל אבקש שתאמר לי, מה היא באמת העצה במקרה זה?"
השיב לו העגלון הזקן: "יקירי, באמת במצב ביש כזה, אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להיכנס לכזה בוץ, שאי אפשר להיחלץ ממנו"...
חכם ינסה לפתור בעיות שנבון כלל לא יכנס אליהן... 
 
סיפור ה' לשולחן שבת
בפרשתנו, משה רבנו ממנה שרים על ישראל ומצווה " וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו " .
פעם אחת באו לדין תורה לפני הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה" שני אנשים. האחד היה לבוש כעגלון פשוט והשני בא בבגדי עשיר מהודרים.
עמד העשיר וסיפר בדמעות כי סוחר תבואות הוא מעיר רחוקה שבא לפראג כדי למכור את תבואתו ולשם כך שכר עגלון אשר יעביר את תבואתו והנה בהיותם בדרך התנפל עליו העגלון שדד ממנו את כל כספו ולא זו בלבד אלא הכריח אותו להחליף עימו את בגדיו והוא הסוחר העשיר לבש את בגדי העגלון והנהיג את העגלה עד לפראג.
כאשר הגענו לעיר - המשיך האיש לספר בבכי - הציג העגלון את עצמו כסוחר גדול ואילו אני מסתובב ללא פרוטה בכיסי ואין איש מאמין לדברי... ומה בפיך?- שאל הרב את האיש השני הלבוש מחלצות.
וכי מה אומר? - השיב האיש - עיני הרב רואות ברורות כי אדם זה חסר דעה הוא מסכן שנטרפה דעתו... מזה יומיים הוא רץ אחרי ברחובות העיר ותובע את כספו. חקר הרב היטב את שני האנשים אולם נשארו הם איתנים בטענותיהם.
שובו אלי מחר בבוקר - אמר הרב - ואז אפסוק את דינכם
משהלכו לדרכם קרא הרב לשמשו וציווה עליו כאשר יבואו למחרת לא יניח להם להיכנס לחדרו. ואכן למחרת הגיעו בבוקר השניים אולם השמש מנע מהם להיכנס לחדרו של הרב.
הרב עסוק מאוד - אמר השמש - אין להפריע לו! ישבו השניים והמתינו. חלפה שעה ושעתיים ודלת חדרו של הרב עדיין נעולה. שעת הצהריים הגיעה ואין כל סימן מהחדר פנימה כאילו שכח הרב את דבר קיומם...
לקראת שקיעת החמה כאשר היו שני בעלי הדין מותשים נפתחה לפתע דלת חדרו של הרב ובקריאה רמה קרא:
העגלון יכנס! 
והנה... האיש הלבוש בבגדי עשיר קם ממקומו במהירות ואץ להיכנס פנימה...
רשע שכמותך! - אמר הרב - עגלון גזלן!!! החזר לאיש הזה את כספו ומיד!...  
 

שאלונים לפרשה - מומלץ להתאים את השאלון לרמת הילדים

הרשמה לקבלת גיליון הפעילות בתחילת כל שבוע