הורים יקרים,
פרשת רְאֵה נפתחת כהמשך לפרשיות הקודמות בנושא שמירת הקשר בין עם ישראל לקב"ה אלא שכאן יתקיים מעמד מיוחד שיציין זאת ועתיד להתרחש בהרי הברכה והקללה - הר גריזים והר עיבל כפי שנראה בפרשת "כי תבוא". בהתבוננות ראשונית נחשוב שגם הברכה וגם הקללה יתקיימו בתנאי שמירת המצוות.
אם נדייק , ניתן לראות ולהדגישּ בפני הילדים שכתוב בפסוק אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' . כלומר הברכה שמבטיח משה רבנו היא עצם השמיעה! כלומר , הברכה הגדולה לאדם היא היכולת לשמוע.
בהמשך,  הפרשה עוסקת בנושאים מגוונים ניתוץ העבודה הזרה עם כיבושהּ  של ארץ ישראל , עבודת הקורבנות במשכן ולאחר מכן במקדש (איסור הבמות מוחלט היה רק לאחר בנין המקדש) איסור אכילת דם , פרשיות המסית , המדיח ועיר הנידחת , קדושת ישראל , הליכה בדרכי הגוים , הציווי על מאכלות אסורים ופירוט בע"ח המותרים ואסורים באכילה, דיני מעשר שני והבאתו "למקום אשר יבחר" , החזקת עניים ושמיטת כספים , דיני עבד עברי, המצוות בבכורות בקר וצאן והציווי על שלושת הרגלים .
לקראת השבת מצורפים תשעה סיפורים. מומלץ להכין את המסר הרצוי והדרוש בביתכם
שבוע טוב ושבת שלום
 



סיפור א' לשולחן שבת
בפרשתנו מובאת פרשת מאכלות אסורים ושנים מבעלי החיים האסורים הם החסידה והעכבר.
על הפסוק וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ “ מביא רש"י למה נקרא שמה חסידה? מפני שעושה חסד עם חברותיה . על העכבר אמרו חז"ל כי העכברים הללו רשעים הם,  שלאחר אוכלם הריהם קוראים גם לחבריהם כי יאכלו גם הם (ירושלמי בבא מציעא פ"ג).
וקשה איפוא, מדוע חסידה שנותנת לחברותיה לאכול, נחשב לה הדבר לחסד ובזכות זה היא נקראת "חסידה", ואילו העכברים שעושים כמוה נקראים "רשעים"?
הסיבה לכך היא שהעכברים מפטמים עצמם באוכל של זרים, ולא די להם בכך אלא שהם קוראים אח"כ לאחר שמילאו את בטנם גם את חבריהם לאכול - הרי זו באמת רשעות.
לעומת זאת , החסידה פורסת לחברותיה מחלקה היא, מן האוכל שנועד בשבילה - וזהו אומנם מעשה חסד.
המסר החינוכי הוא שאם רוצים לעשות טובה יש לעשות אותה מהרכוש עצמי ולא ברכוש הזולת, ואם רוצים לעשות חסד , ראוי לעשותו יחד עם החברים, במידת האפשר , ולא לדאוג למלא את בטננו עד הסוף , ורק לאחר ששבענו נקרא לאחרים שאולי כבר לא ישאר להם .
סיפור ב' לשולחן שבת
מה ההבדל בין מבוגר לילד?
(הסיפור מתאים לנושא המכשירים החכמים מה ההבדל בין מבוגר לילד בשימוש...)
"וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם ...וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה"
מובא בספר וקראת לשבת עונג סיפור שסיפר יהודי מן העיר לאודז' שבהיותו בחור צעיר בזמן מלחמת העולם הראשונה:
היו נערים רבים בעירו עוסקים במסחר וביקש גם הוא לשלוח יד בעסק כל שהוא, אולם אביו התנגד לכך בכל תוקף.
באותם ימים שהה בעירם ה"חפץ חיים" על כן החליטו הנער ואביו לעלות אל הרב ולשאול את פיו הקדוש בעניין זה
עלו השניים והציעו את טענותיהם לפני רבן של ישראל. האב טען כי הוא חושש שבעקבות המסחר ירד בנו ברוחניות ולעומתו טען הבן כי גם אביו סוחר ומאומה לא אירע לו מכך...
שמע ה"חפץ חיים" את טענותיהם ואמר: מצאנו בעל חיים אחד המוזכר בתנ"ך אכזרי! בעל חיים הזה הוא בת היענה עליה נכתב באיכה: "בת עמי לאכזר כיענים במדבר".
ואיזו אכזריות מצאנו בבת יענה? - שאל ה"חפץ חיים"
אלא - תירץ ה"חפץ חיים" - בת היענה מטבעה היא אוכלת ומעכלת הכול ואפילו זכוכית! אלא שהיא בטוחה שגם גוזליה הרכים יכולים לעכל זכוכית כמותה לכן היא נותנת להם לאכול ממנה ואין היא שמה על ליבה שהדבר מזיק להם וגורם למותם!...
כן הדבר גם בעניין המסחר - סיים ה"חפץ חיים":
אביך אמנם עוסק במסחר אלא שהוא יכול לעכל את אורחות השוק ואין הדבר משפיע עליו לרעה כלל ואילו אתה עדיין צעיר ורך בשנים ועליך הדבר ישפיע גם ישפיע על כן שוב אל בית המדרש ללמוד תורה וייטב לך!...
וכן ניתן להבין מדוע הורה יכול להשתמש בטלפון חכם כיוון שכבר התנסה בחייו ויודע(בתקווה) כיצד לעמוד בפני יצר הרע. מה שאין כן הילד שנמצא בגיל בו היצר הרע גדול והוא מגבש את זהותו ומחפש את הדרך שלו ועל כן נתון בסכנה ודאית לעתידו הרוחני
 
סיפור ג' לשולחן שבת
מובא בפרשה על מתן לאביונים "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ ...."
הקב"ה זיכה אותנו במצוות ואנו לא יודעים להעריך את שכרם ומעלתם.
מביא החפץ חיים מעשה ביהודי עני ואביון, מטפל בילדים הרבה ומחוסר פרנסה. כל ימיו מתענה ומתלבט בקשיים כדי להשתכר למחייתו ולמחיית אנשי ביתו, ומעולם לא עלה בידו להשיג אפילו כדי פרנסה בצימצום. פעם אחת היה מהלך ברחוב, ונפשו מרה עליו מאוד, שכן יודע היה שאין בביתו מזון אף לסעודה אחת, ואף ריוח כלשהו לא נראה לעין. והנה, בלכתו כך בראש מורד, הבריק דבר מה לנגדו. משהפנה ראשו, ראה איזה דבר מנצנץ, שבר זכוכית, או חתיכת פח חדש. כמעט גמר בדעתו לעבור משם ולהמשיך בדרכו, אולם אף על פי כן חשב, שמא כדאי לו לסור ולראות מהו הדבר הנוצץ. אולי מטבע הוא, ואפשר יהיה לקנות בו לחם לפי הטף. גחן והרים את הדבר וראה שזו אבן מבריקה בשלל צבעים, אבן גדולה ומלוטשת, שבשעה שמגלגלים אותה ביד, היא מתנוצצת כל פעם בצבע אחר. התחיל הדבר להיות משונה ומוזר בעיניו. פנה והלך ונכנס לחנותו של צורף זהב והראה לו את האבן. משבחן הצורף את האבן, קפץ וקרא, שאוצר כזה עין לא ראתה עדיין, וכי ראויה אבן כזאת לפאר את כתרו של הקיסר. מיד שלח הצורף והודיע לקיסר על האבן יקרת המציאות, שנתגלגלה בהסח הדעת לידיו של העני הלזה. לבסוף פונה הקיסר אל העני, ושואל אותו כמה הוא רוצה בשכרה של האבן. "אדוני המלך", אומר העני, "כלום יכול אני לדעת כמה לבקש בעדה? הרי לא ידעתי שיש ערך לאבן זו, בשעה ששחיתי והגבהתי אותה".
הקיסר שראה את יושרו וענוותו של העני מיד לימדו את מלאכת הערכת שווי הזהב והאבנים הטובות , הושיבו בין שריו ומינהו לאחראי על אוצרות המלך....
מביא החפץ חיים את הנמשל לתורתינו הקדושה והעוסקים בלימודה ובקיום מצוותיה . מצווים הם להרים את האבן הטובה, ללמוד בה ולקיים את הכתוב בה בלא לחשוב כלל על השכר הצפוי להם בעבור זה. כי על כן נאמן הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שלא יקפח שכרה של שום בריה וישלם לו לבעל המציאה שכרו מושלם.
 
סיפור ד' לשולחן שבת
התורה מצווה אותנו:
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ... כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ ... דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
מצווה לתת צדקה לכל יהודי הזקוק לה. וכשנדייק בפסוקים נמצא שמי שיכול לתת צדקה ואינו נותן, בנוסף לכך שהוא מבטל מצוות עשה, עובר גם על איסור, כפי שהתורה מדגישה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".
על הדרך שקיימו גדולי ישראל את מצוות הצדקה נעמוד מן המעשה הבא:
אלמנה אחת באה לפני הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זצ"ל ובכתה לפניו שעולליה שואלים לחם וביתה ריק והיא חייבת כסף רב עבור עגלה מלאה תפוחים שקנתה כדי למכרם בדוכנה שבשוק. 
"ומה הבעיה?" - שאל הרב
 "לדאבון ליבי אנשים הוציאו עליהם לעז שהם חמוצים ורקובים ואינני יכולה למוכרם" - יבבה האלמנה המסכנה...
נרעש הרבי וקם ממקומו, עזב את קהל חסידיו והלך אל השוק, נעמד מאחורי הדוכן של האישה והתחיל לקרוא כאחד הסוחרים: "קנו, אנשים, קנו תפוחים – תפוחים טובים ומתוקים"!
האנשים נהרו מכל העברים ונאבקו זה בזה כדי לקנות תפוח מידיו של הרבי, לקחו ושילמו, לקחו ושילמו וכעבור כמה דקות לא נותר תפוח אחד – וביד הרבי היה צרור גדול של מעות.
הושיט הרבי את הצרור לאלמנה הנדהמת ואמר: "רואה את, סתם חששת, התפוחים טובים היו, ראי – כולם נמכרו, ולא נשאר אפילו אחד"...
סיפור ה' לשולחן שבת
"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ"
נבין שבמצוות הצדקה עלינו לעשות תחבולות כדי למצוא את הדרך לסייע ולא רק בממון. הרצון שלנו יסייע למצוא דרכים יצירתיות.
ומסופר על איכר זקן ותשוש ביקש לחפור את אדמת הגן שלו להפוך אותה ולשתול בה תפוחי אדמה. גילו המופלג הביא למצב שהעבודה הייתה לו קשה מדי.
הישועה הייתה אמורה לבוא מבנו היחיד, שיכול היה לעזור לו, אך זה ישב בכלא הגויים על לא עוול בכפו בגלל עלילת שווא שהיה מעורב בשוד בנק.
הזקן ישב וכתב לבנו מכתב בו סיפר לו על צרותיו ועל כמה שהוא חסר לו כעת.
לא עבר זמן רב והוא קיבל תשובה מהבן: "אבא, תעשה לי טובה רק אל תחפור בגינה. הרי שם קברתי את הכסף!!!"... 
לא עברו שעות מעטות ובשעה ארבע לפנות בוקר הופיעו שנים עשר שוטרים כשבידם אתי חפירה, הפכו את הגינה על פיה, חפרו ולא מצאו את הכסף.
הזקן המבולבל כתב לבנו מכתב נוסף, סיפר לו מה שקרה ושאל אותו: "מה לעשות עכשיו?!"
"שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא", ענה לו הבן: "זה מה שיכולתי לעשות מאיפה שאני נמצא"...
כולנו יכולים לעזור צריכים רק למצוא את הדרך...
 
סיפור ו' לשולחן שבת
מובא בפרשה "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ"
בעיירה אחת בארצות הברית חי רוכל אחד ירא שמיים שהיה נזהר מאוד במצוות מעשר כספים. 
אמור נא לי - שאל אותו רב העיירה - מנין לך הזהירות הגדולה במצוות מעשר כספים?
בצעירותי - סיפר הרוכל - הייתי סוחר שוורים ברוסיה ואת מעשרותי הייתי נותן למלמד התינוקות שבעיירתי שהיה ת"ח מופלג וירא שמים והיה עני מרוד.
פעם אחת זימן ה' לי עסקת שוורים גדולה מאוד בה הרווחתי ממון רב. כהרגלי
לקחתי את כספי המעשר ונתתים למלמד. להפתעתי סירב המלמד לקבל את הכסף ואמר כי סכום זה הוא גדול הרבה יותר ממה שנצרך לו לפרנסתו!...
ומה אעשה? שאלתי את המלמד. בכיתתי - אמר המלמד - יש שני ילדים מוכשרים שנראה לי כי אם ישלחו אותם ללמוד בישיבה מפורסמת יגדלו בתורה לגאון ולתפארת אלא שהוריהם עניים מרודים ואין ידם משגת להוצאות הדרך על כן עצתי לך שתיקח את הכסף ותשלח אותם ללמוד תורה.
שמע סוחר השוורים כעצת המלמד ועשה כדבריו. שני ילדים אלה נסעו לישיבה ולימים התפרסמו בעולם כרבי משה פיינשטיין זצוק"ל ורבי יעקב קמינצקי זצוק"ל!
 
סיפור ז' לשולחן שבת
כתוב בפרשה "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ ....לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן"
סיפר רבינו יוסף חיים זצ"ל בסיפרו "עוד יוסף חי" סיפור. מעשה בעשיר גדול שהיה ירא שמים אך היה קמצן מאוד שלא היה נותן אפילו פרוטה לעני. מרוב קמצנותו, לא היה 'מעז' לקחת בכיסו מטבעות של נחושת ושל כסף אלא רק של זהב טהור, כדי שאם יפגוש אותו חלילה עני בשוק או בבית הכנסת ויבקש צדקה, יאמר לו שאין לו כסף קטן בחיקו ואין לו כעת זמן ועת לפרוט את מטבעות הזהב שברשותו. היה עני אחד מחוכם שניסה לבקש צדקה מאותו עשיר אך ללא הצלחה. אותו עני הבין את מעשיו של אותו עשיר שלוקח אך ורק מטבעות של זהב, ודבר כזה חשוב לא היה מסוגל לבקש מאותו עשיר. והנה אותו עני היה מביט בעשיר בבית הכנסת וראה שכאשר מגיע לפסוק: "פותח את ידיך", היה מאריך הרבה ופותח שתי ידיו כלפי השמים. שאל העני את ידידו של העשיר את סיבת הדבר ופשר מעשיו, ואמר לו שידידו העשיר היה בתחילת ימיו עני מרוד. יום אחד שמע מחכם אחד שאם מכוונים כראוי בפסוק זה, זוכים לעושר ושפע גדולים מן השמים. כך עשה והתעשר, וממשיך במנהגו מידי יום ביומו. מה עשה אותו עני? בא למחרת לתפילת שחרית וישב מול העשיר. כשהגיע העשיר לפסוק: "פותח את ידיך", פתח כמנהגו את ידיו לרווחה. מיד קפץ אותו עני, עמד לפני העשיר ופתח שני ידיו כנגד העשיר לקבל ממנו צדקה. בראות העשיר את ידי העני הפתוחות, הבין שכדאי לתת לו צדקה, שאם הוא לא יתן, אזי גם בשמים לא יתנו לו שפע בפתיחת ידיו, ותיכף אמר לבנו שישב לידו שיתן לעני שתי פרוטות של נחושת, אולם העני אמר שאם יתן פרוטות של נחושת, גם משמים יתנו לו מתנה גרועה כמו נחושת. כששמע כך העשיר, אמר לבנו שיתן לו שני דינרי כסף, אך גם אז אמר העני שיתנו לו משמים מתנה בינונית. בלית ברירה הוכרח העשיר לתת לו שני דינרי זהב...
מסיים רבינו יוסף חיים זצ"ל וכותב מוסר נוקב המתאים לכולנו עפ"י הכתוב "כי פתוח תפתח את ידיך" - בלשון כפול, פתח את ידך לפני הקב"ה לקבל השפע כמו שתפתח את ידך לו לעני, שאם תפתח ידיך לעני במתן בינוני, גם אתה פתח לפני הקב"ה לקבל שפע בינוני. ואם של העני גרוע, גם שלך גרוע, כי מידה כנגד מידה לא בטלה.
 
סיפור ח' לשולחן שבת
מובא בפרשה בנושא הצדקה "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ"
עד כמה חשובה המצווה של עזרה לזולת בכל מה שיחסר לו, מובא סיפור על רבי עקיבא איגר זצ"ל:
אל חדרו של רבי עקיבא איגר נכנס עשיר שירד מנכסיו ובפיו בקשה: "ילווה לי הרב מאה זהובים!"
בדיוק באותה עת לא היה כסף בידי רבי עקיבא, אך כיצד יתכן לשלוח את האיש המבקש בידיים ריקות? לקח הרב אחד מתכשיטי הזהב של אשתו, נתנו לאיש ואמר לו "לך למשכן את התכשיט הזה, וקבל תמורתו מאה זהובים".
נטל האיש את התכשיט והודה לרב. הלך ומשכן אותו וקיבל תמורתו מאתים זהובים.
משחלף זמן רב, והלווה עדיין לא פדה את המשכון, החליטה הרבנית, אשתו של רבי עקיבא איגר, ללכת ולפדות בעצמה את תכשיטה הממושכן. ושם נודע לה כי תמורת התכשיט קיבל האיש לא מאה אלא מאתים זהובים.
כועסת ורוטנת שבה הביתה ופנתה לבעלה: "אדם תמים אתה, ואת תמימותך מנצלים אנשים בלתי הגונים".
"למה את מתכוונת?" התפלא הרב.
"אני מתכונת לאותו יהודי שריחמת עליו ונתת לו את תכשיט הזהב שלי, הלה, לא די בכך שעד היום לא פדה את התכשיט, אלא קיבל תמורתו מאתים זהובים ולא מאה, כפי שהורית לו!"
שמע רבי עקיבא את דבריה ועצב כיסה את פניו. "זוהי אשמתי, אשמתי בלבד", אמר.
"כנראה, זקוק היה האיש למאתיים זהובים, אך התבייש לבקש סכום שכזה, ולכן ביקש מאה..."
ומאותו היום והלאה העניק רבי עקיבא איגר לכל המבקש ממנו סכום כפול ממה שביקש...
 
סיפור ט' לשולחן שבת
נתינה לשם מצווה "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ  "
מבאר הש"ך על התורה:
לפעמים יהודי רואה את חברו במצוקה כספית, ורוצה לעזור לו מתוך רחמים. עלול להיות מצב שהסיבה לנתינה היא כיוון שאינו יכול לשאת בליבו הרגשה כבדה זו, ומתוך רצון להפסיק את המועקה אשר בליבו הרי הוא מגיש לו סיוע.
יתירה מזו, ישנם אנשים שבדרך כלל מתאכזרים על אנשים, אך בראותם את מצוקתם, מתעורר בהם רחמים, ואחרי הסיוע שמגישים לנצרך, יכולים ועלולים הם שוב להתאכזר עליו...
לכך מזהירה התורה: "לא תאמץ את לבבך", מלשון "לא תיתן ללבך חוזק ואומץ" שהמטרה בנתינת הצדקה לא תהיה אך כדי להסיר את המועקה שבליבך, ובוודאי לא בשביל להתאכזר עליו...
"אוצרות התורה" מביא סיפור בעניין הזה:
פעם ישב האדמו"ר רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ"ל עם תלמידיו ועסק בתורה נכנס לפתע עני לבוש בלואי סחבות וכל כולו מעורר חמלה הוציא רבי מנחם מנדל דינר זהב מכיסו ונתנו לעני.
שמח העני על המתנה ההגונה שקיבל והלך לדרכו. והנה כאשר הלך אותו עני, שלח הרבי מיד לקרוא לעני.
כשהגיע העני הוציא רבי מנחם מכיסו דינר זהב נוסף ונתנו לעני.
העני שמח מאד. הוא אזר עוז ושאל את הרבי: "אם כך היה ברצונך לתת לי שני דינרי זהב מדוע לא נתנם מתחילה וגרמת לי ל"בהלת שווא" שמא התחרטת?!"
השיב האדמו"ר: למדתי מהפסוק בפרשת ראה שכך עלי לעשות "נתון תיתן לו" מדוע כפלה התורה לשון נתינתו?!
אלא ללמדנו שאם נתן לעני בפעם הראשונה מתוך רחמנות עליו לחזור ולתת נתינה נוספת לשם מצווה לתת באופן "שלא ירע לבבך בתתך לו" כלומר לא מתוך צער הלב על המצב של העני אלא לשם מצות הצדקה... וכך בדיוק עשיתי...

שאלונים לפרשה - מומלץ להתאים את השאלון לרמת הילדים

הרשמה לקבלת גיליון הפעילות בתחילת כל שבוע