הורים ומורים יקרים

בפרשה מספר נושאים מרכזיים : 

משפטי העבדים , אדם המזיק - נזקי גוף , שור המזיק - נזקי גוף , נזקי ממון , דיני השומרים , דינים שונים , הבשורה וההזהרה , שבים למתן תורה , משה עולה לקבל את הלוחות

 

לקראת השבת מצורפים תשעה סיפורים קצרים לשלב בדברי התורה בבית או בכל מקום אחר  (נעשה מאמץ להביא סיפורים על מנת שתהיה אפשרות לגוון ולהתאים את הסיפור לפי הצורך החינוכי במשפחה או בכיתה)

סיפור א'– מדוע פתחה התורה בעבד עברי

סיפור ב'– הרוב לא תמיד קובע!

סיפור ג' – אנשי קודש תהיון לי

סיפור ד'– להגן על יתומה

סיפור ה' – השב תשיבנו לו

סיפור ו' – שלא לבייש את רעהו

סיפור ז' – שלא לבייש את רעהו

סיפור ח'- חלילה מלהתכבד בקלון חברך

סיפור ט'- ורפא ירפא

 

מומלץ לספר את הסיפורים עם המסר מוכן מראש ולהרחיב ולהתאים לצורך של הילדים במשפחה. 

שבוע טוב ושבת שלום

להקדשת הגיליונות ותרומה למפעל לחצו כאן 

 





סיפור א' לשולחן שבת
מדוע פתחה התורה בעבד עברי, ולא בדברים הנצרכים לאותה שעה, הרי עבד עברי יהיה מאוחר יותר ובמיוחד שבביזת הים כל אחד מעם ישראל התעשר מאוד?
אלא כעת הוא הרגיש מהו עבד וכמה ייסורים הוא סובל תחת אדוניו, כעת זהו הזמן לדבר עימם על שיחרור עבדים - עכשיו הם יודעים להתנהג עימו בכבוד... 
 
סיפור שהוא כמשל
מסופר שר' אליהו רבה של העיר לודז' רצה לאסוף כסף עבור אלמנה שלא היה לה להסיק את הבית בקור העז. בלית בררה ניגש לעשיר העיר שלא היה ידוע בנדיבותו בלשון המעטה...בחוץ מזג אוויר קפוא, הכל מושלג ורוחות חזקות נושבות.
עמד הרב בפתח הבית והקיש בדלת. לאחר כמה רגעים נפתחה הדלת ע"י המשרת והחום של הבית הורגש בחוץ . מיד קרא העשיר לרב להיכנס אלא שהרב סרב.
העשיר יצא אל הרב וביקש מהרב להיכנס. הרב התעלם והמשיך לשוחח עם הרב על מזג האוויר. רק לאחר שיחה ארוכה , העשיר רועד כולו - עם חלוק הבית קפא כמעט מקור... העיז הרב וביקש תרומה לאלמנה המסכנה.
העשיר נאות "רק בתוך הבית" ביקש הוא.... כשנכנסו לבית שאל העשיר את הרב: "למה כבוד הרב סירב להיכנס?!" 
לאחר שווידא כי הצ'ק נרשם, אמר לו הרב: "בחמימות של הבית לא היית מבין מה מרגישה האלמנה, לאחר שהרגשת את הקור תרמת מיד ובשפע"...
הנמשל:
כך עם ישראל, כעת הוא הרגיש מהו עבד וכמה ייסורים הוא סובל תחת אדוניו, כעת זהו הזמן לדבר עימם על שיחרור עבדים - עכשיו הם יודעים להתנהג עימו בכבוד...  (מעובד מאתר dvar-tora.com )
 
סיפור ב' לשולחן שבת
הרוב לא תמיד קובע!
אם הרוב קובע - "אחרי רבים להטות", הכיצד אנו העם ה"קטן" ביותר לא הולכים אחר אומות העולם המייצגים את דעת רוב בעולם?! מתי העיקרון ש"אחרי רבים להטות" הוא קריטריון לקבלת ההחלטה?
הצדיק ר' יצחק זקל, הידוע בכינויו "הבעל שם ממיכלשטאט", היה כבר בגיל צעיר מאד מפורסם כעילוי עצום. באחד הימים הגיעה השמועה על הילד המופלא לחצרו של הדוכס, והדוכס הזמינו לבקר בארמונו.
ארמונו של הדוכס היה מלא בחדרים ואולמות רבים, והדוכס רצה לראות את חכמתו של הילד ולכן ציווה על כל עבדיו לעזוב את הארמון כדי לבדוק האם יוכל הילד להסתדר לבדו ויגיע אליו ללא כל הדרכה במסדרונות הארמון.
שהגיע הילד לארמון ראה שהוא מלא בחדרים אך ראה שבחדר אחד הוילון בו סגור, וחשב כי אולי שם נמצא הדוכס, וכך היה
איך מצאת אותי כל כך מהר? שאלו הדוכס. והילד סיפר לו
ומה היית עושה – המשיך הדוכס לשאול אותו – אילו היו המשרתים נשארים, וכל אחד היה מנסה להטעות אותך ולומר לך שאני נמצא בחדר אחר
הייתי נוטה אחרי הרוב – ענה לו הילד
אם כן מדוע אתה יהודי? – הרי אתם היהודים מיעוט בעולם? שאל אותו הדוכס
אדוני הדוכס – השיב הילד – כשאני רואה אותך יושב כאן לפני בחדר זה, אפילו יבואו ויגידו לי רוב משרתיך כי אתה מצוי בחדר אחר לא אאמין להם! שהרי רואה אני אותך כאן למול עיני ואין הוכחה גדולה מזו
אין ללכת אחרי הרוב אלא כשיש ספק ולא כאשר הדבר ברור, כך גם אני, היהדות הינה דבר ברור ואין לי ספק בכך ולכן איני הולך אחר הרוב הטועה!!!...
 
סיפור ג' לשולחן שבת
כתוב בפרשה "אנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה ... לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" .
לא פעם יהודים תמימים מנסים למצוא חן בעיני הגויים, יושבים לאכול עימם ומנסים להידמות להם אף בלבושם. ואף לעיתים נגררים אחרי חברים שבורחים מהמצוות.
נלמד מהמעשה הבא : מעשה ביהודי אחד שהיה לו מכר גוי אחד בכפר. ומפעם לפעם היה הולך ומתאכסן בבית הגוי לרגל מסחרו, והיה הגוי מביא בפניו תבשילים שלהם. 
היהודי באופן קבע אומר לו: "ידידי, דבר זה אסור לנו על פי תורתנו הקדושה". והיה יושב שם כמה ימים ומסתפק בפת חרבה שהיה מביא עמו בילקוטו.
פעם אחת נזדמנו שני יהודים בכפר, וימות החורף היו, ולא היה להם מקום ללון. ונתדפקו על דלתו של אותו גוי, והניח לפניהם לאכול ממאכליו שבישל. והללו הושיטו ידם ואכלו מן המאכלים האלו כדי שבעם.
כשעמדו מן השולחן ביקשו מקום ללון. אמר להם אותו הגוי, לכו אל מקום אחר באשר תמצאו.
תמהו היהודים והתחילו מתחננים בפניו. אמרו לו: "היכן נלך עכשיו בליל סופה וסערה. ומה עשינו לך ומה חטאנו?".
אמר להם הגוי: "כיון שאכלתם מתבשילי סימן שאינכם נאמנים על דתכם, ושוב אין אתם נאמנים בכל דבר. וחושש אני פן תגנבו חפצים מביתי, כי מי שאין לו שורש ועיקר בדתו אין בו שום אמונה. שהרי יהודי פלוני יושב אצלי ימים ושנים ולא טעם שום דבר מתבשילי ולכן היה נאמן בעיני!"...  הנמשל ברור מתוך המעשה .
  
סיפור ד' לשולחן שבת
להגן על יתומה
כתוב בפרשה "כל אלמנה ויתום לא תענון" וחוזרת התורה במקומות רבים על הדאגה לאלמנה ויתום ומסופר על הגאון רבי צבי ברוידא שבביתו התגוררה נערה יתומה ענייה שסייעה בעבודות הבית הקלות וקיבלה בשכרה מעט מעות ומקום לדור בו.
אירע שתכשיטים וחפצי ערך נגנבו מהבית, וחשדה של הרבנית נפל על העוזרת. מן הסתם חשבה לעצמה הרבנית נטלה היא את הדברים יקרי הערך, כי מי עוד מלבדה יודע היכן הם מוטמנים?...
ניגשה הרבנית אל בעלה ושאלה אותו האם יכולה היא להזמין את הנערה לדין תורה.
השיב לה בעלה בחיוב.
בהגיע היום המיועד התכוננה הרבנית לצאת אל בית הדין והנה היא מבחינה בבעלה, כשאף הוא לובש את כובעו ומעילו "לאן פניך מועדות?" שאלה הרבנית.
"לבית הדין", השיב הרב.
"אין כל צורך שתטרח", אמרה הרבנית, "אדע לבדי מה לטעון בבית הדין".
"אינני מתכונן לעזור לך בטענותייך", השיב הרב. "אני הולך לבית הדין כדי לסייע בטענותיי ליתומה הענייה העובדת בביתנו, שהרי אין לה כל קרוב או גואל ומי יטען עבורה?!"...
כאשר ראתה הרבנית כי כך הם פני הדברים ביטלה את דין התורה.
לאחר כמה ימים נתפס אדם שגנב חפצי ערך בכמה מבתי העיר ובביתו נמצאו גם התכשיטים וחפצי הערך שנגנבו מבית הרב...
 
סיפור ה' לשולחן שבת
"כי תפגע שור אויבך .....השב תשיבנו לו " (כ"ג - ד' )
מסופר בתלמוד הירושלמי על ר' שמואל בר סוסרטי עלה פעם לרומי ומצא שם אבדה יקרה של המלכה. הוציאה המלכה כרוז שכל המחזיר את האבדה בתוך שלושים יום יקבל כך וכך, ואם לא יחזיר לאחר שלושים יום, יהרג.
לא החזיר ר' שמואל בתוך שלושים יום, אלא לאחר שלושים. כשהגיע הרב לארמון המלך , שאלה אותו המלכה: אולי לא היית במדינה ושמעת שדינך למות?
אמר לה, הייתי, אמרה לו, האם לא שמעת קול הכרוז? אמר לה שמעתי וכך וכך אמר הכרוז. אמרה לו: ולמה לא החזרת בתוך שלושים יום? אמר לה כדי שלא תאמרי בגלל יראתך עשיתי, אלא בגלל מורא שמים שציוונו " השב תשיבנו לו " אמרה לו המלכה "ברוך אלקי ישראל (ירושלמי ב"מ פ"ב ה"ה)
 
סיפור ו' לשולחן שבת
פרשת משפטים מחנכת את היהודי למצוות שבין אדם לחברו ואת השמירה על כבודו . נלמד עד כמה יש להיזהר ולהקפיד שלא לבייש את רעהו עפ"י מעשה במרן הגאון ר' חיים עוזר גרודז‘נסקי זצ"ל, שהלך פעם ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו ולפתע ניגש אליהם יהודי ושאל אם הרב מכיר רחוב מסוים. למרות שהרחוב ההוא היה בקצה העיר וכיוון ההליכה של הגרח"ע היה שונה, נטלו רבן של כל בני הישיבות יד ביד והלך עימו כמחצית השעה עד שהגיעו אל המקום המדובר, ואז הראה לו את הכתובת המדוייקת. שאלו התלמידים את רבם: "היתכן? מדוע הקדיש לו רבנו כל כך הרבה זמן? וכי אי אפשר היה לעשות כפי שעושים בדרך כלל, דהיינו להראות לו את הכיוון. ובמקרה הגרוע, אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף מדוע צריך ללכת איתו עד לשם?" השיב להם רבי חיים עוזר: "וכי לא הבחנתם שהיהודי הזה מגמגם, כבד פה וכבד לשון והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני. אם לא הייתי הולך איתו יד ביד עד הרחוב, היה נאלץ להתבייש עוד פעם ועוד פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי שווה לעשות את הדרך שהלכנו עמו!" כך הייתה ראייתם של גדולי ישראל את הזולת, להסתכל צעד אחד קדימה, ובעיקר להבין ולחדור לנפש הזולת. זו הסיבה שהפרשה מתחילה דווקא בעבד עברי, השפל, הבזוי והמסכן כי רצתה התורה ללמדנו להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם כיציר כפיו של הקב"ה. )אור דניאל(

סיפור ז' לשולחן שבת
ומעשה נוסף באדם, שבחצרו גדלה תרנגולת יפת נוצות. מרהיבה היתה ביופיה, והתהלכה בין חברותיה בחשיבות וגאווה. אף בעליה התגאה בה, ושמרה כבבת עינו. פינק אותה בזרעונים, השתבח בה תמיד, ובלילה היה נועל את הלול במפתח מיוחד שהטמין במקום סתר. בוקר אחד יצא לפתוח את הלול בפני התרנגולת היקירה, והנה שוד ושבר: הלול פתוח לרווחה, והתרנגולת אינה! מיד הקים קול זעקה גדולה ומרה. נאספו השכנים, וגיחכו לאבלו: "האם כדאי לעורר כזו מהומה על תרנגולת שאבדה?". אך היו שדיברו על ליבו: "הרגע, זעקותיך לא ישיבו את האבדה. חשוב בהגיון, מי יכול היה לקחתה". נזכר האיש ששכנו עקב אחריו, וראה היכן מטמין הוא את מפתח הלול. אין ספק, הוא הגנב! נפגע השכן, וטען: "לא היו דברים מעולם!". תבעו האיש לדין תורה בפני הגאון רבי יצחק יחיא הלוי זצ"ל. ראה הגאון את השכן לבוש קרעים ומזה רעב, שמע את נימת הכחשתו והבין כי עניו העבירו על דעתו ועל דעת קונו, לא עמד בפיתוי ונכשל בגנבה. מה יעשה? מצד אחד - הן כתוב "ודל לא תהדר בריבו" ומצד שני - איך אפשר להמיט עליו קלון ולהכתים את שמו כגנב בגלל מעידה. פנה הגאון אל התובע, ואמר: "כלום ראית שגנב?". הודה ואמר: "לא". אמר הגאון: "אם כן, איך העזת להאשימו קבל עם ועדה? לא עשה כן! אומר לך מה היה: אמש שכחת לנעול את הלול, התרנגולת יצאה, והשכן מצאה! הוא ביקש להחזירה, אבל אתה הקמת זעקת גניבה, ועכשיו אינו יכול להשיבה מבלי שייחשד כגנב". אורו פני השכן, וקרא: "אכן, רבי, כך היה!". והכל בא על מקומו בשלום

סיפור ח' לשולחן שבת
חלילה מלהתכבד בקלון חברך
באחרית ימיו בעת שהתגורר הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זיע"א (יומא דהילולא ל' שבט) בעיר האבות חברון, נתרופפה בריאותו ובגלל חוקי הדיאטה המיוחדים שקבעו לו הרופאים, והזהירות הרבה שהייתה דרושה לכך לטובת בריאותו, הכינו לו כמה תלמידים בעצמם בכל יום את ארוחותיו, היו תלמידים שמרוב הנסיון התמחו בכך והאוכל אשר הם הגישו לו ערב לחיכו ביותר, והשפיע לטובה על הרגשתו ובריאותו. פעם קרה שאחד התלמידים שטיפל בו במיוחד, עזב ליום אחד את חברון והשאיר במקומו חבר אשר לא היה מנוסה בכך, כשהתלמיד הלז חזר, נודע לו שרבי נתן צבי סבל במשך זמן היעדרו, הוא נכנס מיד למטבח והכין דייסת קווקר משובחת, עירב בה חמאה טריה שהביא מירושלים, והגיש לרבי נתן צבי, הוא טעם את הכף הראשונה ובו ברגע החל לירוק ולצעוק שיש באוכל סם המוות, ורצו להרעיל אותו, ולא המשיך לאכול. באין ברירה הגישו לו אוכל אחר ממצרכים יבשים, ויהי הדבר לפלא. לעת ערב חזר רבי נתן צבי על אותו מקרה, וטען שרצו להרעיל אותו והכניסו סם המוות בתבשילו, ותוך כדי דיבור התלהב מאד והתריע: אוי הרי כאן מעורבת תאוה "מתכבד בקלון חברו", רעל רוחני כזה עירבבו בתוך תבשילי. עתה נתגלה פתרון הדבר הדייסה היתה טעימה מאד לחיכו, לאחר שסבל במשך היום שעבר ונהנה ממנה הנאה מיוחדת, אולם הוא הרגיש כי אותו תלמיד מתנשא בלבו שהצליח בזה יותר מחברו ממלא מקומו, אם כן איפוא הרי זה מתכבד בקלון חברו שהיא עבירה כה חמורה, משום כך הגיב על הדבר בהתמרמרות כזו ואסר על עצמו את התבשיל, כדי להעמיד את התלמיד החביב עליו על חומרת המידה הרעה הזאת שכמוה כסם המוות, וכן כדי לדכא את תאוותו שגם בה ראה רעל נפשי ומידה מסוכנת. התלמיד קיבל את המוסר ולקח על עצמו לשפר את מידותיו
  
סיפור ט' לשולחן שבת
ורפא ירפא (כ"א - י"ט)
בוינה היה איש אחד חסיד מטשורטקוב, שהיה לו מכר הרחוק מחסידות ובקושי היה שומר תורה ומצוות. כשהגיע לימי הזקנה נתקף במחלה, ובהיותו איש אמיד לא חסך בהוצאות רופאים ורפואות. ופנה למומחים גדולים ביותר, אך ללא הועיל, עד שהוא ורופאיו התייאשו מרפואתו. כאשר פגש בו רעו החסיד, סח לפניו את דאגתו ויאושו. השיב לו חברו, הלא נמצא פה עמנו בוינה איש מופת הרב הקדוש רבי ישראל מטשורטקוב זיע"א, שהרבה אנשים מוצאים אצלו עזרה בצרה. לך אליו כי הוא חכם אמיתי שאפשר לסמוך עליו. האיש החולה שאמונתו היתה קלושה ביותר, היסס מתחילה, אך עקב מצבו ביקש מחברו כי יתלווה אליו בהליכתו לרבי. בבואם לרבי, הסיח החולה את אשר בלבו, ותיאר את כל פרטי הענין. הרבי יעץ לו ללכת לרופא מסוים. כאשר בא לרופא, הבין כי הוא רופא ברמה נמוכה, והתחיל לפקפק בעצת הרבי, באומרו לעצמו, רופאים גדולים לא מצאו מזור למחלתי, ומה יעזור רופא קטן זה? הלך לחברו, סח לפניו מצוקתו ואמר: כנראה שגם הרבי מייאש אותי. החסיד עודדו ואמר לו: עשה מה שהרופא יצווה עליך לעשות, שהרי הרופא אינו אלא שליח. שמע לעצת ידידו לקח את התרופות שהרופא נתן לו, ותוך זמן קצר הבריא. לא היה קץ להשתוממותו ולפליאתו של אותו יהודי, עד שבא לחברו וביקש ממנו שיבוא עמו שוב לרבי, וכך עשו, הלכו וסיפרו לרבי הכל. האיש אזר עוז ושאל את הרבי, כיצד יתכן שרופאים גדולים לא הועילו ואילו הרופא הקטן הצליח. השיב הצדיק ואמר: כתוב "ורפא ירפא" (שמות כ"א) ואמרו חז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות (ב"ק פ"ה). הרבי ברכו ונפרד ממנו לשלום. הוא והחסיד יצאו יחד אך לא הבינו את כוונת הרבי בתשובתו. לכן נכנסו לבן הרבי הרה"ק רבי דוב בערניו זיע"א ושאלו אותו לפשר הדברים. השיב וענה: "מכאן" מבית הצדיק ניתנה רשות לרופא לרפאות, ואין זה משנה אם הרופא גדול או קטן. הקב"ה הוא המרפא חולים

שאלונים לפרשה - מומלץ להתאים את השאלון לרמת הילדים