סיפור א' לשולחן שבת
ביום חנוכת המשכן בא' בניסן נמשחו נדב ואביהוא לכהנים אך בעצם היום ההוא הביאו במחתותם ''אש זרה אשר לא צוה אותם'' (י א), כדי להקטיר עליה קטורת ונשרפו באותו מעמד בתוך המשכן, והנה חשבו ישראל שקודם שהוקם המשכן צריכים להזהר מלעבור על מצוות ה', אך אחר שיבנה אין צריכים להזהר ולהקפיד כל כך, שהרי המשכן מכפר את עוונותיהם, על כן הקב''ה העניש את נדב ואביהוא.
משל למלך שרופא הממלכה שלו מת, והצטער עליו המלך צער גדול ולא אבה להנחם, באו אליו שרי הממלכה ואמרו לו: מה לך להצטער הרי יש בעולם רופאים ופרופסורים בעלי שם עולמי וישרתו את המלך. ביקש המלך להגיש לפניו מועמדים מהשורה הראשונה בעולם הרפואה ולאחר חקירה ודרישה יבחרו את רופא הממלכה. שלחו שליחים לכל ארצות תבל והביאו רופאים מומחים בעלי שם בכל תחומי הרפואה. ובהגיע תור רופא ורופא נפל הגורל על רופא בכיר שידיו רב לו ואף קנה לו שם עולמי והוא התמנה לרופא הממלכה. המלך הבטיח לו משכורת גבוהה ואף נתן לו קליניקה עם המכשירים המשוכללים ביותר. קבעו יום מיועד שבו הרופא יראה לכל העם הנמצאים בשטח הממלכה את כחו ברפואה את גודלו וחכמתו והביאו לפניו חולה, הרופא טיפל במסירות בחולה אך כעבור מספר ימים מת החולה על מיטת חוליו. הדבר עשה לו כנפיים ותהום כל העיר וכל העם שבתחילה הללו את הרופא כעת דברו בו סרה שאין אמונה ברופאים וטוב שברופאים לגיהנם ולא חסכו משבט לשונם.
הזמין המלך את הרופא לחדרו וביקש בחמת זעם הסבר מדוע וכיצד יצאה כזו תקלה חמורה מתחת ידו בעוד כל העם בוחנים אותו בשבע עיניים. ראה! אמר הרופא למלך, אכן רופא בכיר אני ולא בכדי יצא שמי הטוב למרחקים, ואולם אחד התנאים להקים חולה מחוליו ולהביא מזור למחלתו, שהחולה יתנהג בדרכי הרפואה ישמור על עצמו מסכנות בריאותיות ולא ילך בשרירות לבו. והנה כאשר ראו אנשי העם כי אני הרופא המהולל מגיע לממלכה, חשבו שאני כל יכול רופא חולים ופוקח עוורים זוקף כפופים מ. שיח אלמים ומפענח נעלמים. החלו לנהוג בהרפתקאות מסוכנות והלכו בשרירות לבם, אכלו ושתו מאכלים מזיקים ולא התנזרו ממאכלים מסוכנים וחשבו שאני ארפאם. לכן כדי לעצור את המעשים הנלוזים הללו הייתי חייב להראות כי אין לבטוח ברופא, אלא אדם שנאנס ונפל לחולי בלית ברירה יגש לרופא ורפוא ירפא. וחולה זה שמת בטיפולי היה חולה אנוש ולא היה מזור למחלתו ע''כ לא השתדלתי ברפואתו, וכל זה כדי שהעם יפקחו עיניהם יזהרו וישמרו על גופם ונשמתם.
הנמשל: הקב''ה ציוה על ישראל להקים לו משכן כליל השלמות, אך ראה הקב''ה כי בנ''י יכולים לנצל את המשכן לצורך עבירות ח''ו, ולבטוח במשכן שיכפר עליהם. יעשו עבירות ככל העולה על רוחם יזלזלו במצוות ויביאו קורבן לכפרה ויחשבו שבזה תם עוונם. לכן המית את נדב ואביהוא וכל ישראל ישמעו ויראו
 
סיפור ב' לשולחן שבת
כתוב בפרשה "ולא תטמאו בכל אלה והתקדשתם והייתם קדושים".  בפרשת השבוע מפורטים מגוון בעלי חיים האסורים למאכל, וסימנים מזהים לכשרותם של מיני חיות, עופות ודגים ונשאלת השאלה:  אם אנו ה"עם הנבחר" מכל אומות העולם - "בנים של מקום", מדוע דווקא לנו הקב"ה אוסר את "הנאות" העולם הזה, בזמן שלכל הגויים הוא מאפשר להנאות מכל הבא ליד?!
התירוץ יובן על פי משל:
שני חברים שגרו בסמיכות זה לזה בכפר מרוחק, חלו במחלה נוראית שריתקה אותם למיטה.  רופא הכפר לא ידע כיצד למצוא מזור למחלתם ובצר לו הזמין רופא מומחה מן העיר. הגיע הרופא לראשון, בדק, חקר ופסק: "אינך מוגבל כלל וכלל - אתה יכול לאכול כל שתחפוץ!" 
נדהם החולה ושאל: "הכל? גם ממתקים וגם מטוגן?!"   השיב הרופא: "בוודאי! אכול כל מה ש"בא לך"...
משהגיע הרופא לשני בדק, חקר ופסק: "עליך להינזר ממגוון מאכלים: מתוקים, מלוחים וכל דבר המכיל את מגוון הפריטים שכתובים לך כאן" ותוך כדי הוא מגיש לחולה רשימה של 35 מרכיבים שמצויים בהמון מאכלים.... 
החולה שכבר הספיק לשמוע שחברו קיבל יד חופשית בכל מה שקשור לאוכל, התעצבן ושאל: "סליחה דוקטור! הרי אני וחברי חולים באותה מחלה. מדוע לו אפשרת לאכול ככל אשר תאבה נפשו ואילו עימי אתה מחמיר כל כך"?!
חייך הרופא ואמר תוך שהוא רוכן לאוזנו של המטופל: "לחברך אין כל סיכוי ובעוד כמה ימים הוא ימות. אבל מצבך יכול לאפשר לך לחיות עוד שנים ארוכות במידה ותשמור על הינזרות מכל אשר כתבתי לך..."
שמח החולה ולמעשה הבין שההגבלה העכשווית, תאפשר לו הנאה עתידית לעוד שנים רבות...
הנמשל:
הקב"ה אפשר לנו חיי נצח ועולם הבא. לעומת זאת לאומות העולם החיים מסתיימים בעולם הזה בלבד כיוון שכך מאפשר להם הקב"ה לאכול מכל הבא ליד שהרי סופם קרב.  אבל אנו ה"עם הנבחר" - "בנים של מקום", המעותדים לחיי עולם הבא, אותנו מגביל הקב"ה על מנת להכין אותנו.
 
סיפור ג' לשולחן שבת
 כתוב בפרשה - "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" –
הצדיק רבי משה מקוזניץ זצ"ל אמר פעם שמהפסוק זה אנו למדים הנהגה חשובה:
שכמתעורר הספק בליבו של אדם בדבר פעולה כל שהיא שהוא חפץ לעשות האם זו מצווה או חלילה להפך עליו לבחון האם ממעשה זה יהיה כבוד לה' או כבוד לעצמו...
ונבין עפ"י משל שממחיש זאת בצורה טובה:
עשיר אחד נתבקש לתרום עבור חולה הנמצא במצב קשה וזקוק לניתוח שיציל את חייו. הוא הסכים לתרום סכום עתק של מיליון שקלים ובלבד שיפרסמו זאת בכל כלי התקשורת. בלית בררה עשו כמבוקשו - הוא נתן את הסכום והציל את חייו של אותו יהודי.
בשכנות לעשיר גר יהודי פשוט וחסר אמצעים, יום אחד כשיצא מבית המרקחת השכונתית, ראה יהודי בוכה. "מה לך?!" שאל, 
והלה ענה לו: "קיבלתי מרשם מהרופא ומסתבר שאני זקוק לתרופה שתציל את חיי וחסרים לי 100 שקלים, לא אספיק להגיע לביתי ולחזור עד שיסגרו כאן... ואם לא אקח את התרופה היום מצבי יחמיר..."
מבלי להסס הוציא מיודענו את עשרת השקלים וזה קנה את התרופה שבדיעבד הצילה את חייו...
לאחר 120... עלו שני השכנים לשמים והנה קוראים לכל אחד על פי חשיבותו לפי הסדר.
קם המלאך והכריז: "מכיוון ש"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" נתחיל באלו שהצילו אדם ממוות" העשיר חיכך  ידיו בהנאה ורמז לשכנו בקריצת עין כאומר: "שים לב איך הם קוראים לי עכשיו"... 
 
והנה הראשון נקרא דווקא השכן שהציל יהודי בכך שנתן לו לקנות תרופה. העשיר נדהם ושאל: "סליחה בכמה כסף מדובר?!" המלאך בודק ברישומים ומשיב לו: "מאה שקלים".
התקומם העשיר וצעק: "וכי זה עולם האמת?! האם משווים אתם מאה שקלים שלו למליון השקלים שלי?!"
ענה לו המלאך: "כאן זה עולם האמת! כאן מסתכלים גם לשם מה נעשתה המצווה... האם לכבוד ה' או לכבודך... 
אתה עשית את זה כדי לפרסם את עצמך ולשם כבודך האישי - הוא עשה זאת על מנת להציל יהודי..."
 
סיפור ד' לשולחן שבת
כתוב בפרשה  - "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" ומסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל:
פעם שאל אותו הנסיך: איך אתם יש לכם דינים שאינם מתיישבים על פי השכל וההיגיון ואין להם טעם, שהרי אצלכם תולעת שפרשה (יצאה) מן הפרי, יש לה דין שרץ השורץ על הארץ חייבים עליה כמה מלקות, ואם לא פירשה מן הפרי, חשובה היא כפרי עצמה ואינה אסורה.
ואיך השכל יסבול דבר כזה שלכאורה מה נשתנה גוף התולעת ברגע זו שפירשה?! 
כששמע הרב את שאלתו לקח מעל השולחן כף ריקה, ואמר לנסיך שירוק בתוכה, ירק הנסיך בתוכה ותכף ומיד אמר לו הרב שיחזיר את הרוק לתוך פיו, אך הנסיך מאן בטענה: "איכססס זה מגעיל!!!" זה פשוט היה מאוס עליו. 
אמר לו הרב : "מדוע הרוק מאוס עליך, והרי ברגע זה הרוק היה בתוך פיך, ומה נשתה בהיותו בתוך כף?!
השיב לו הנסיך: "מה השאלה, ברגע שהרוק פרש מפי הוא מגעיל אותי!"
ואז אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, שכן הדבר בעניין התולעת, שכל זמן שהיא בתוך הפרי כיון שלא פרשה ממנו אינה נמאסת, אך כיון שפרשה, אפילו ברגע אחד היא נמאסת, ולכן היא אסורה.