הרשמה לקבלת גיליון הפעילות בתחילת כל שבוע
x
סיפור א' לשולחן שבת
סיפור על ילד שהצליח בחכמתו להביא לאביו תובנה ולחייבו במצוות כיבוד הורים...
כתוב בפרשה "איש אמו ואביו תיראו" . מה באה המצווה הזו להוסיף על מצוות "כבד את אביך ואת ואמך". אומר רש"י : "כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים" . נראה סיפור על ילד שהצליח בחכמתו להביא לאביו תובנה ולחייבו במצוות כיבוד אב...
מי שראה את אביו של זבולון, לא האמין כי זהו אביו! האב הזקן נראה כאחד הקבצנים העלובים שבעיר, וזאת בעוד זבולון בנו מתגורר לו עם משפחתו בבית הדור למראה ועושה חיל בעסקיו.
אכן, זבולון התעלם מאביו הישיש. כלל לא חס על האב התשוש, שכוחותיו עזבוהו זה מכבר. בשום פנים ואופן לא הסכים זבולון להכניס את אביו לביתו ולתת לו אוכל ובגדים. "ידאג הוא לעצמו!" נהג זבולון להפטיר בזלזול.
לא ייפלא אפוא, שהאב הזקן סבב לו ברחובות עם שאר קבצני העיר הן בימות החורף הקרים והן בימות הקיץ הלוהטים. היה זה יום חורף צונן במיוחד. האב הזקן ישב לו בחברת כמה מרעיו העניים על ספסל עלוב באחד מרחובות העיר. והנה עבר במקום נכדו הקטן, צעיר בניו של זבולון.
קם הסב ממקומו וניגש אל הנכד. "בקש מאביך שישלח לי בגד חם, ללבוש בימים הקרים הללו".
אץ הנכד הביתה ואמר לאביו: "סבא מבקש בגד חם!" האב לא הראה סימני התעניינות מיוחדים. "עלה אל העלייה. שם יש בגד התלוי על מסמר", פלט לבסוף, "הורד את הבגד ותן לו"!...
טיפס הנכד אל העלייה, לחפש את הבגד, אך כשראה למה התכוון אביו הזדעזע! הבגד הישן, שהיה תלוי על מסמר חלוד, היה קרוע ובלוי, כולו חורים חורים...
דאב ליבו של הנכד על סבו המסכן. הרהר רגע קט, ואחר נטל זוג מספריים שמצא בעליה וגזר את הבגד לאורכו לשני חצאים שווים.
אביו, שהרגיש כי הבן מתמהמה בעליה זמן רב מהנחוץ, קרא אליו מלמטה: "רד כבר! מדוע אתה מתעכב? מה אתה מעולל שם?"
לבסוף ירד הבן ובידו מחצית הבגד..
"מה זה?" שאל האב, וכעס בקולו, "מדוע חתכת את הבגד לשניים? והיכן המחצית השניה?!?
"המחצית השנייה נשארה בעליה, תלויה על המסמר", השיב הבן
"מדוע?" האב היה תמה ורוגז ניכר על פניו.
"את המחצית השנייה שומר אני בשבילך. בעוד שנים, כשאתה תזקין, אוציא אותך מהבית הזה. ואז תסתובב אתה ברחובות העיר יחד עם יתר העניים. ובימות הקור, כשתבקש ממני בגד חם ללבוש, אשלח לך את מחצית הבגד שנותרה בעליה, כפי שאתה מתנהג עם אביך – כך אנהג אני איתך בבוא העת!"...
בוש האב ונכלם. צעיר בניו עורר אותו לחשוב מה מעולל הוא לאביו. מיד יצא לחפש את אביו ברחובות העיר, ביקש ממנו מחילה והכניסו לביתו...
סיפור ב' לשולחן שבת
נכתב בפרשה : "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" ולאחר מכן " דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" ואומר המגיד מדובנא שמכאן לומדים שגם הגודר את עצמו מהעבירה נקרא קדוש ( ולא רק מי שמקיים מצוות ) ומביא על כך משל:
עשיר אחד היה לו בן יחיד, והיה מחזיק בביתו יתום אחד, למען יהיה אח וחבר אל בנו, שילמדו יחד אצל המלמד שהוא מחזיק בביתו, והיתום ההוא, אחר שכבר היה כבן בית, שבע ודשן, החל להקל בכבוד המלמד, והיה אוהב לטייל בכל יום בגינות ובפרדסים בכדי לבטל לימודו, וכאשר נתוודע זאת אל העשיר, בערה חמתו עליו ויגרשהו וילך מביתו. לימים אחדים התעשת גם הבן היחיד ללכת בדרכים כאלה.וכאשר שמע אביו,הכניסו החדרה ויכהו מכה רבה.ואחר שעה ושתים, כשך חמת אביו,נכנס בנו לדבר עימו לאמר: אבי, הורני על כל פנים,למה יגרע בנך יחידך מהנער היתום הזה, הלא גם הו עשה את אשר עשיתי, ואליו לא עשית מאומה, רק גרשת אותו מביתך, היה לך לעשות ם עמדי כן, ומדוע הוספת לשפוך עלי עוד חמה ובוז? ויען אביו ויאמר לו:הנה היתום, האנוכי הריתיהו או ילדתהו?! רק כאשר היה נראה לעיני שהוא הולך בדרך הישר, שומע לקול המורה ויושב בבית הספר, החזקתיו אצלי, עתה כאשר ראיתיו כי רוח אחרת עימו, הוצאתיו מביתי וגרשתיו. אמנם אתה, הלא בני אתה, איככה אגרשך מביתי מאת פני? דע כי כאלה וכאלה אפליא את מכותיך במוסר אכזרי, ובהכרח תהיה סר למשמעתי, כי לא אעזבך עד הקימי מזמות לבי להגיעך אל האושר וההצלחה.
סיפור ג' לשולחן שבת
מביא המגיד מדובנא על הפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"
משל לעשיר אחד בעיר קטנה, ולו בת יחידה, וגמר בדעתו ללכת ולתור בארץ לבקש לו חתן מפולג, עד כי בא אל הישיבה הגדולה אשר במרחקים, ויבקש את פני ראש הישיבה לאמר: הרבה עלי מאוד מהר ומתן, ואני אתן ככל אשר יצוה אדוני עלי, רק לבחור לי חתן כחפץ לבבי! ויאמר אליו ראש הישיבה: אם תפזר בעבורו כך וכך, הנה לפניך חתן, והוא הטוב והמעולה מכל בני הישיבה, אם בשכלו הזך, ואם בהתמדתו, כי לא יכבה בלילה נרו, ויקחהו העשיר אל ביתו ונתן לו בתו. אחר כך ראה העשיר כי הוא מתעצל בלימודו, ולומד בבית המדרש אך שעה אחת או שתים ביום, והיה מתמרמר עד מאוד. קרא את חתנו והוכיח אותו על זה, ויען החתן ויאמר: שאל נא את השמש בעיר זו, אם היה מכל בני העיר פותח ספר פעם אחת בחודש, על כל פנים בלתי אני לבדי, גם שאני מתעצל, על כל פנים לא יעבור עלי חודש או שבוע בלי עסק התורה מעט, וגם אם לא אלמד כל ימי ואשכח מה שאשכח, עם כל זאת יהיה נשאר בידי הרבה יותר מאשר תמצא בכל בני העיר הזאת!
אז אמר לו חותנו: תדע בני, כי לא על דעת זה לקחתיך ופזרת עליך הוני, לא לקחתיך בעיר הזאת בעבור היותך המעולה בין כולם, זכור נא כי הלוא לקחתיך מישיבה של מעלה, בהיותך בין אנשי המעלה, ושם היית המעולה והמחודד והמתמיד המצוין, אם כן לא אסתפק עתה כאשר אראה אותך מעולה ונבחר בין בחורי העיר הזאת, אבל בעל כרחך צריך אתה להיות מתמיד כאז, אשר שמה בין אנשי קודש נקראת מתמיד, כי שמה לקחתיך ושמה בחרתיך!
זאת היא טענת הקב"ה נגד ישראל , הרוצים למצוא חן בניסיון להתחבר עם עמים פחותים וכופרים ולוותר על הקשר המלא שהיה עם הקב"ה.
סיפור ד' לשולחן שבת
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות . ואמרו חז"ל שלושה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. חלקו של מי גדול יותר.
שלושה חברים היו בעיר, וגמרו בדעתם לנסוע למרחקים ללמוד חכמות חדשות, והסכימו בדעתם שילך כל אחד במקום מיוחד, כי אולי יזמן איזה לימוד במדינה זו מה שאינו מזדמן במדינה אחרת, ולאחר שנה או שתיים יתאספו אל מקום אחד אשר יעדו. ויהי כי הקיפו הימים, ונתאספו ובאו יחד איש פני רעהו, התחילו מספרים כל אחד את החדשות אשר למד. זה מספר ואומר: אני למדתי לעשות מראה, שיכולים לראות על ידה עד כמה פרסאות! ויתפלאו מאוד על לימוד יקר זה. והשני אומר לפניהם: אני למדתי חכמה יקרה, איך לעשות עגלה ומרכבה, שיכולים לנסוע עליה כמה פרסאות ברגע אחד! והשלישי מספר לפניהם: אני למדתי רפואה יקרה המועלת יותר מכל צרי, והיא מסוגלת מאוד לכל סוגי החולי!
ואחר הדברים האלה נשא אותם ליבם ללכת יחד, ויתהלכו באשר התהלכו. ויהי בבואם אל מלון עייפים ויגעים, וייקח האחד את תרמילו, והוציא את המראה לראות ולהביט בה. וירא מרחוק, כי בעיר המלוכה צווחה גדולה בחוצות, ויחדו מבוהלים ודחופים על דברת בת המלך שנפלה במחלה אנושה, והרופאים כבר נלאו ולא יכלו למצוא לה תרופה. ויען השני ויאמר: אני אעשה ואכין עגלה לבוא שמה ברגעים אחדים! והשלישי אומר: אני אתן לה התפוח אשר עשיתי בחוכמתי להריח בה. ותתרפא כרגע! ויהי הם באים שמה, וזה נתן לה התפוח ונתרפאה מיד. ותהי שמחה גדולה בחצרות המלך והשרים, והמה מחללים בחלילים לפני שלושת האנשים החכמים האלה, אשר על ידי שלשלתם נתגלגלה אל בתו היקרה הרפואה. אחר כך קרא המלך אותם ואמר להם: מה אשיב לכם גמולכם הטוב? אם אפתח לכם את כל אוצרותיי, אין די בהם השב גמול על הטובה אשר השגתי מכם, ואתם שפטו נא ובחרו מכם אחד שיישא בתי!
ויהי כשמעם את הדבר הזה, התחילו מתווכחים זה עם זה. זה אומר: אני קודם כי אני ראיתי תחילה, במראה אלי התוודע הדבר! והאחר עונה ואומר: מה בידך לפעול עם המראה, לולא התפוח אשר בידי? וזה אומר: לולא העגלה אשר הוצאתי, לא פעלתם גם שניכם מאומה! ויהי בהישמע קול ההתווכחות לפני בת המלך, פיה פתחה בחכמה ואמרה: כן הדברים, כי זכות כל אחד שווה , כי לולא זה מה היה פועל זה או זה. אומנם הוויכוח הזה אי אפשר לברר אותו אם נדבר ממה שעבר, כי בדבר ההזדמנות אשר עברה עלי, ודאי זכות שלשתם שווה: אכן אם נדבר מזמן העתיד, אפשר ללבן ולברר הויכוח הזה במעט אמר ודברים, כי על הימים העתידים מה לי לראות במראה, מה לי העגלה אשר המציא זה? אכן התפוח אשר ביד פלוני, הלא אני צריכה אליו ערב ובוקר וצהריים, כי אני רכה וענגה, חלושת המזג, ואם כן זכותו גדולה משלכם!
סיפור ה' לשולחן שבת
מובא בפרשה "השוכן אתם בתוך טומאתם" ומבאר רש"י על פסוק "אף על פי שהם טמאים שכינה בינהם"
מסופר שכשהגיע בפעם ראשונה הצדיק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא לעיר אחת. קיבלוהו בסבר פנים יפות שני בעלי בתים עשירים.
כל אחד מהם רצה שהצדיק יבוא לביתו, וכך יצא מריבה בניהם מי יזכה לארח את הצדיק...
האחד היה מוכר כבעל גאווה ו "אפו מורם מעם" ואילו השני בעל ענווה אך אינו מדקדק כל כך במצוות.
כל העיר התעניינה במי מהם יבחר הרב לקבוע את מעונו.
להפתעת כולם בחר הרבי להתארח בביתו של השני אף שאינו מדקדק במצוות. הידיעה הפליאה את החסידים ובחירתו של הרב עוררה "גלים" בקרב חסידיו. הרבי הרגיעם ואמר:
על אלו שהם בעלי עבירה נאמר בפרשת השבוע: "השכן אתם בתוך טומאותם" למרות שהם טמאים שכינה ביניהם. ואם נאה לו להקב"ה להיות בתוכם בודאי שגם לי נאה ויאה להיות עימהם...
אך על בעלי הגאווה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"!
האם נראה לכם תלמידיי שממקום שהקב"ה מונע עצמו מלדור אלך אני לדור?!...
גם לימדם הצדיק שני דברים חשובים מאד בהנהגת ה':
1.הקב"ה מוכן לקבל כל אחד למעט בעלי גאווה...
2."אף על פי שהם טמאים שכינה בינהם"...
סיפור ו' לשולחן שבת
מדוע ציווה הקב״ה ״לא תקלל חרש״? הרי הוא איננו שומע? למי נגרם הנזק מהקללה?
מובא בגמרא: אמר רבי יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה (דברים כח, כט): "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" - וכי מה אכפת לו לעיוור בין אפילה לאורה?
עד שבא מעשה לידי:
פעם אחת, הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו.
אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך?
אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין (מגילה כד:)
והנמשל - עונה העיוור לרבי יוסי האבוקה היא אכן בשבילי כדי שהאנשים בראותם את האבוקה, יזהו שאינני רואה ויזהירו אותי שלא אמעד...
כך הם המצוות שבין אדם לחברו, הם אינם בשביל האחר אלא בשבילנו כדי לא להשחית את המידות שלנו. נכון שהחרש איננו שומע אך ברגע שאני מקלל אני משחית את מידותיי ואת זה התורה רוצה למנוע ממני...
סיפור ז' לשולחן שבת
ואהבת לרעך כמוך (י"ט - י"ח)
מסופר על הגה"ק רבי נתן אדלר שנתכבד פעם אחת בסנדקאות, בברית שנערכה בעיר אחת שהיתה רחוקה מביתו מרחק רב. למרות הקור העז והשלגים, יצא רבי נתן לדרכו וזכה במצוה חשובה זו. אחרי הברית חיפשו את רבי נתן ואיננו. חיפשו אחריו בדאגה רבה, ומצאו אותו עומד בחוץ כששיניו נוקשות זו בזו מרוב קור, והוא שומר על הסוס הרתום לעגלה שהסיעה אותו. שאל אותו בעל הברית: למה לא יכנס רבינו לבית החם והנעים וישתתף בסעודת המצוה? וכי מצא הרב שמץ של פסול בביתי? ענה לו רבי נתן: חלילה, פשוט ריחמתי על העגלון שנשאר לעמוד בחוץ שומר על סוסו, בעוד אני יושב בתוך הבית החם. משום כך הצעתי להתחלף איתו מעט. נכנסו בני הבית ואכן מצאו את העגלון כשהוא ישן שנת ישרים ליד התנור החם, אולם רבי נתן לא הסכים בשום אופן להעיר אותו. ורק אחרי שאחד מבני הבית התעקש להחליף את הרב על משמרתו, ניאות הרב להיכנס לבית החם.
סיפור ח' לשולחן שבת
"ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך"
סיפר תלמידו של הגה"ק רבי אריה לייב הכהן זיע"א בעל "קצות החושן", כאשר מורי ורבי חלה ונחלש בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש, בפעם הזאת שכב הרבי אין אונים עד שהייתי צריך להלביש לו את הגרביים. כשגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי ושאג בקול גדול "זה דוקר! זה דוקר!" ואני מרוב בהלה חשבתי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופך אותם לצד השני והלבשתיו שנית, ויהי אך גמרתי להלבישם ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר!" ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית אלא בדקירה רוחנית, מסתמא הגרביים הם שעטנז, וכך הוה, מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן. גוף קדוש וטהור היה לרבנו הקצות זיע"א סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו הרגיש מיד בדקירה הרוחנית ובמצב של חולשה כזו שאג כלביא.
נלמד מהסיפור מה מעלת החיבור לתורה ולימודה עד שהגוף חש באופן טבעי את הקודש
סיפור על ילד שהצליח בחכמתו להביא לאביו תובנה ולחייבו במצוות כיבוד הורים...
כתוב בפרשה "איש אמו ואביו תיראו" . מה באה המצווה הזו להוסיף על מצוות "כבד את אביך ואת ואמך". אומר רש"י : "כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים" . נראה סיפור על ילד שהצליח בחכמתו להביא לאביו תובנה ולחייבו במצוות כיבוד אב...
מי שראה את אביו של זבולון, לא האמין כי זהו אביו! האב הזקן נראה כאחד הקבצנים העלובים שבעיר, וזאת בעוד זבולון בנו מתגורר לו עם משפחתו בבית הדור למראה ועושה חיל בעסקיו.
אכן, זבולון התעלם מאביו הישיש. כלל לא חס על האב התשוש, שכוחותיו עזבוהו זה מכבר. בשום פנים ואופן לא הסכים זבולון להכניס את אביו לביתו ולתת לו אוכל ובגדים. "ידאג הוא לעצמו!" נהג זבולון להפטיר בזלזול.
לא ייפלא אפוא, שהאב הזקן סבב לו ברחובות עם שאר קבצני העיר הן בימות החורף הקרים והן בימות הקיץ הלוהטים. היה זה יום חורף צונן במיוחד. האב הזקן ישב לו בחברת כמה מרעיו העניים על ספסל עלוב באחד מרחובות העיר. והנה עבר במקום נכדו הקטן, צעיר בניו של זבולון.
קם הסב ממקומו וניגש אל הנכד. "בקש מאביך שישלח לי בגד חם, ללבוש בימים הקרים הללו".
אץ הנכד הביתה ואמר לאביו: "סבא מבקש בגד חם!" האב לא הראה סימני התעניינות מיוחדים. "עלה אל העלייה. שם יש בגד התלוי על מסמר", פלט לבסוף, "הורד את הבגד ותן לו"!...
טיפס הנכד אל העלייה, לחפש את הבגד, אך כשראה למה התכוון אביו הזדעזע! הבגד הישן, שהיה תלוי על מסמר חלוד, היה קרוע ובלוי, כולו חורים חורים...
דאב ליבו של הנכד על סבו המסכן. הרהר רגע קט, ואחר נטל זוג מספריים שמצא בעליה וגזר את הבגד לאורכו לשני חצאים שווים.
אביו, שהרגיש כי הבן מתמהמה בעליה זמן רב מהנחוץ, קרא אליו מלמטה: "רד כבר! מדוע אתה מתעכב? מה אתה מעולל שם?"
לבסוף ירד הבן ובידו מחצית הבגד..
"מה זה?" שאל האב, וכעס בקולו, "מדוע חתכת את הבגד לשניים? והיכן המחצית השניה?!?
"המחצית השנייה נשארה בעליה, תלויה על המסמר", השיב הבן
"מדוע?" האב היה תמה ורוגז ניכר על פניו.
"את המחצית השנייה שומר אני בשבילך. בעוד שנים, כשאתה תזקין, אוציא אותך מהבית הזה. ואז תסתובב אתה ברחובות העיר יחד עם יתר העניים. ובימות הקור, כשתבקש ממני בגד חם ללבוש, אשלח לך את מחצית הבגד שנותרה בעליה, כפי שאתה מתנהג עם אביך – כך אנהג אני איתך בבוא העת!"...
בוש האב ונכלם. צעיר בניו עורר אותו לחשוב מה מעולל הוא לאביו. מיד יצא לחפש את אביו ברחובות העיר, ביקש ממנו מחילה והכניסו לביתו...
סיפור ב' לשולחן שבת
נכתב בפרשה : "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" ולאחר מכן " דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" ואומר המגיד מדובנא שמכאן לומדים שגם הגודר את עצמו מהעבירה נקרא קדוש ( ולא רק מי שמקיים מצוות ) ומביא על כך משל:
עשיר אחד היה לו בן יחיד, והיה מחזיק בביתו יתום אחד, למען יהיה אח וחבר אל בנו, שילמדו יחד אצל המלמד שהוא מחזיק בביתו, והיתום ההוא, אחר שכבר היה כבן בית, שבע ודשן, החל להקל בכבוד המלמד, והיה אוהב לטייל בכל יום בגינות ובפרדסים בכדי לבטל לימודו, וכאשר נתוודע זאת אל העשיר, בערה חמתו עליו ויגרשהו וילך מביתו. לימים אחדים התעשת גם הבן היחיד ללכת בדרכים כאלה.וכאשר שמע אביו,הכניסו החדרה ויכהו מכה רבה.ואחר שעה ושתים, כשך חמת אביו,נכנס בנו לדבר עימו לאמר: אבי, הורני על כל פנים,למה יגרע בנך יחידך מהנער היתום הזה, הלא גם הו עשה את אשר עשיתי, ואליו לא עשית מאומה, רק גרשת אותו מביתך, היה לך לעשות ם עמדי כן, ומדוע הוספת לשפוך עלי עוד חמה ובוז? ויען אביו ויאמר לו:הנה היתום, האנוכי הריתיהו או ילדתהו?! רק כאשר היה נראה לעיני שהוא הולך בדרך הישר, שומע לקול המורה ויושב בבית הספר, החזקתיו אצלי, עתה כאשר ראיתיו כי רוח אחרת עימו, הוצאתיו מביתי וגרשתיו. אמנם אתה, הלא בני אתה, איככה אגרשך מביתי מאת פני? דע כי כאלה וכאלה אפליא את מכותיך במוסר אכזרי, ובהכרח תהיה סר למשמעתי, כי לא אעזבך עד הקימי מזמות לבי להגיעך אל האושר וההצלחה.
סיפור ג' לשולחן שבת
מביא המגיד מדובנא על הפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"
משל לעשיר אחד בעיר קטנה, ולו בת יחידה, וגמר בדעתו ללכת ולתור בארץ לבקש לו חתן מפולג, עד כי בא אל הישיבה הגדולה אשר במרחקים, ויבקש את פני ראש הישיבה לאמר: הרבה עלי מאוד מהר ומתן, ואני אתן ככל אשר יצוה אדוני עלי, רק לבחור לי חתן כחפץ לבבי! ויאמר אליו ראש הישיבה: אם תפזר בעבורו כך וכך, הנה לפניך חתן, והוא הטוב והמעולה מכל בני הישיבה, אם בשכלו הזך, ואם בהתמדתו, כי לא יכבה בלילה נרו, ויקחהו העשיר אל ביתו ונתן לו בתו. אחר כך ראה העשיר כי הוא מתעצל בלימודו, ולומד בבית המדרש אך שעה אחת או שתים ביום, והיה מתמרמר עד מאוד. קרא את חתנו והוכיח אותו על זה, ויען החתן ויאמר: שאל נא את השמש בעיר זו, אם היה מכל בני העיר פותח ספר פעם אחת בחודש, על כל פנים בלתי אני לבדי, גם שאני מתעצל, על כל פנים לא יעבור עלי חודש או שבוע בלי עסק התורה מעט, וגם אם לא אלמד כל ימי ואשכח מה שאשכח, עם כל זאת יהיה נשאר בידי הרבה יותר מאשר תמצא בכל בני העיר הזאת!
אז אמר לו חותנו: תדע בני, כי לא על דעת זה לקחתיך ופזרת עליך הוני, לא לקחתיך בעיר הזאת בעבור היותך המעולה בין כולם, זכור נא כי הלוא לקחתיך מישיבה של מעלה, בהיותך בין אנשי המעלה, ושם היית המעולה והמחודד והמתמיד המצוין, אם כן לא אסתפק עתה כאשר אראה אותך מעולה ונבחר בין בחורי העיר הזאת, אבל בעל כרחך צריך אתה להיות מתמיד כאז, אשר שמה בין אנשי קודש נקראת מתמיד, כי שמה לקחתיך ושמה בחרתיך!
זאת היא טענת הקב"ה נגד ישראל , הרוצים למצוא חן בניסיון להתחבר עם עמים פחותים וכופרים ולוותר על הקשר המלא שהיה עם הקב"ה.
סיפור ד' לשולחן שבת
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות . ואמרו חז"ל שלושה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. חלקו של מי גדול יותר.
שלושה חברים היו בעיר, וגמרו בדעתם לנסוע למרחקים ללמוד חכמות חדשות, והסכימו בדעתם שילך כל אחד במקום מיוחד, כי אולי יזמן איזה לימוד במדינה זו מה שאינו מזדמן במדינה אחרת, ולאחר שנה או שתיים יתאספו אל מקום אחד אשר יעדו. ויהי כי הקיפו הימים, ונתאספו ובאו יחד איש פני רעהו, התחילו מספרים כל אחד את החדשות אשר למד. זה מספר ואומר: אני למדתי לעשות מראה, שיכולים לראות על ידה עד כמה פרסאות! ויתפלאו מאוד על לימוד יקר זה. והשני אומר לפניהם: אני למדתי חכמה יקרה, איך לעשות עגלה ומרכבה, שיכולים לנסוע עליה כמה פרסאות ברגע אחד! והשלישי מספר לפניהם: אני למדתי רפואה יקרה המועלת יותר מכל צרי, והיא מסוגלת מאוד לכל סוגי החולי!
ואחר הדברים האלה נשא אותם ליבם ללכת יחד, ויתהלכו באשר התהלכו. ויהי בבואם אל מלון עייפים ויגעים, וייקח האחד את תרמילו, והוציא את המראה לראות ולהביט בה. וירא מרחוק, כי בעיר המלוכה צווחה גדולה בחוצות, ויחדו מבוהלים ודחופים על דברת בת המלך שנפלה במחלה אנושה, והרופאים כבר נלאו ולא יכלו למצוא לה תרופה. ויען השני ויאמר: אני אעשה ואכין עגלה לבוא שמה ברגעים אחדים! והשלישי אומר: אני אתן לה התפוח אשר עשיתי בחוכמתי להריח בה. ותתרפא כרגע! ויהי הם באים שמה, וזה נתן לה התפוח ונתרפאה מיד. ותהי שמחה גדולה בחצרות המלך והשרים, והמה מחללים בחלילים לפני שלושת האנשים החכמים האלה, אשר על ידי שלשלתם נתגלגלה אל בתו היקרה הרפואה. אחר כך קרא המלך אותם ואמר להם: מה אשיב לכם גמולכם הטוב? אם אפתח לכם את כל אוצרותיי, אין די בהם השב גמול על הטובה אשר השגתי מכם, ואתם שפטו נא ובחרו מכם אחד שיישא בתי!
ויהי כשמעם את הדבר הזה, התחילו מתווכחים זה עם זה. זה אומר: אני קודם כי אני ראיתי תחילה, במראה אלי התוודע הדבר! והאחר עונה ואומר: מה בידך לפעול עם המראה, לולא התפוח אשר בידי? וזה אומר: לולא העגלה אשר הוצאתי, לא פעלתם גם שניכם מאומה! ויהי בהישמע קול ההתווכחות לפני בת המלך, פיה פתחה בחכמה ואמרה: כן הדברים, כי זכות כל אחד שווה , כי לולא זה מה היה פועל זה או זה. אומנם הוויכוח הזה אי אפשר לברר אותו אם נדבר ממה שעבר, כי בדבר ההזדמנות אשר עברה עלי, ודאי זכות שלשתם שווה: אכן אם נדבר מזמן העתיד, אפשר ללבן ולברר הויכוח הזה במעט אמר ודברים, כי על הימים העתידים מה לי לראות במראה, מה לי העגלה אשר המציא זה? אכן התפוח אשר ביד פלוני, הלא אני צריכה אליו ערב ובוקר וצהריים, כי אני רכה וענגה, חלושת המזג, ואם כן זכותו גדולה משלכם!
סיפור ה' לשולחן שבת
מובא בפרשה "השוכן אתם בתוך טומאתם" ומבאר רש"י על פסוק "אף על פי שהם טמאים שכינה בינהם"
מסופר שכשהגיע בפעם ראשונה הצדיק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא לעיר אחת. קיבלוהו בסבר פנים יפות שני בעלי בתים עשירים.
כל אחד מהם רצה שהצדיק יבוא לביתו, וכך יצא מריבה בניהם מי יזכה לארח את הצדיק...
האחד היה מוכר כבעל גאווה ו "אפו מורם מעם" ואילו השני בעל ענווה אך אינו מדקדק כל כך במצוות.
כל העיר התעניינה במי מהם יבחר הרב לקבוע את מעונו.
להפתעת כולם בחר הרבי להתארח בביתו של השני אף שאינו מדקדק במצוות. הידיעה הפליאה את החסידים ובחירתו של הרב עוררה "גלים" בקרב חסידיו. הרבי הרגיעם ואמר:
על אלו שהם בעלי עבירה נאמר בפרשת השבוע: "השכן אתם בתוך טומאותם" למרות שהם טמאים שכינה ביניהם. ואם נאה לו להקב"ה להיות בתוכם בודאי שגם לי נאה ויאה להיות עימהם...
אך על בעלי הגאווה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"!
האם נראה לכם תלמידיי שממקום שהקב"ה מונע עצמו מלדור אלך אני לדור?!...
גם לימדם הצדיק שני דברים חשובים מאד בהנהגת ה':
1.הקב"ה מוכן לקבל כל אחד למעט בעלי גאווה...
2."אף על פי שהם טמאים שכינה בינהם"...
סיפור ו' לשולחן שבת
מדוע ציווה הקב״ה ״לא תקלל חרש״? הרי הוא איננו שומע? למי נגרם הנזק מהקללה?
מובא בגמרא: אמר רבי יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה (דברים כח, כט): "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" - וכי מה אכפת לו לעיוור בין אפילה לאורה?
עד שבא מעשה לידי:
פעם אחת, הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו.
אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך?
אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין (מגילה כד:)
והנמשל - עונה העיוור לרבי יוסי האבוקה היא אכן בשבילי כדי שהאנשים בראותם את האבוקה, יזהו שאינני רואה ויזהירו אותי שלא אמעד...
כך הם המצוות שבין אדם לחברו, הם אינם בשביל האחר אלא בשבילנו כדי לא להשחית את המידות שלנו. נכון שהחרש איננו שומע אך ברגע שאני מקלל אני משחית את מידותיי ואת זה התורה רוצה למנוע ממני...
סיפור ז' לשולחן שבת
ואהבת לרעך כמוך (י"ט - י"ח)
מסופר על הגה"ק רבי נתן אדלר שנתכבד פעם אחת בסנדקאות, בברית שנערכה בעיר אחת שהיתה רחוקה מביתו מרחק רב. למרות הקור העז והשלגים, יצא רבי נתן לדרכו וזכה במצוה חשובה זו. אחרי הברית חיפשו את רבי נתן ואיננו. חיפשו אחריו בדאגה רבה, ומצאו אותו עומד בחוץ כששיניו נוקשות זו בזו מרוב קור, והוא שומר על הסוס הרתום לעגלה שהסיעה אותו. שאל אותו בעל הברית: למה לא יכנס רבינו לבית החם והנעים וישתתף בסעודת המצוה? וכי מצא הרב שמץ של פסול בביתי? ענה לו רבי נתן: חלילה, פשוט ריחמתי על העגלון שנשאר לעמוד בחוץ שומר על סוסו, בעוד אני יושב בתוך הבית החם. משום כך הצעתי להתחלף איתו מעט. נכנסו בני הבית ואכן מצאו את העגלון כשהוא ישן שנת ישרים ליד התנור החם, אולם רבי נתן לא הסכים בשום אופן להעיר אותו. ורק אחרי שאחד מבני הבית התעקש להחליף את הרב על משמרתו, ניאות הרב להיכנס לבית החם.
סיפור ח' לשולחן שבת
"ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך"
סיפר תלמידו של הגה"ק רבי אריה לייב הכהן זיע"א בעל "קצות החושן", כאשר מורי ורבי חלה ונחלש בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש, בפעם הזאת שכב הרבי אין אונים עד שהייתי צריך להלביש לו את הגרביים. כשגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי ושאג בקול גדול "זה דוקר! זה דוקר!" ואני מרוב בהלה חשבתי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופך אותם לצד השני והלבשתיו שנית, ויהי אך גמרתי להלבישם ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר!" ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית אלא בדקירה רוחנית, מסתמא הגרביים הם שעטנז, וכך הוה, מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן. גוף קדוש וטהור היה לרבנו הקצות זיע"א סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו הרגיש מיד בדקירה הרוחנית ובמצב של חולשה כזו שאג כלביא.
נלמד מהסיפור מה מעלת החיבור לתורה ולימודה עד שהגוף חש באופן טבעי את הקודש