סיפור א' לשולחן שבת
"הקב"ה ליבא בעי" תלמוד בבלי סנהדרין קו:
אומר דוד המלך, במזמור "התשובה" שלו (תהילים נא, יח-יט): 
"כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה  - הקב"ה לא מעוניין בקרבן כסתם קרבן... הוא מעוניין בלב שנמצא מאחורי הקרבן... הוא מעוניין ברצון להידבק בו.
בספר משנת חכמים, של המהר"ם חגיז {סימן יב}, מובא הסיפור הבא:
בתקופתו של האר"י הקדוש, הגיע לצפת יהודי אחד מאנוסי פורטוגל... אותו יהודי , היה מנותק מכל דבר שקשור ליהדות... הוא היה מגיע לבית הכנסת , ולאט לאט הצליח לקלוט מה שמדברים...
יום אחד, רב העיר, דיבר על שבחו של לחם הפנים... הוא סיפר על הקדושה היתירה שהייתה בלחם הפנים... שהיה הלחם נשאר חם גם כעבור שבוע... וכך הוא הרבה לייקר את המעמד הגדול, שהיה בבית המקדש ...
אותו יהודי, שומע את הדברים, ומתרגש כל-כך... והרב ממשיך ומקונן על כך, שאין היום בית המקדש... אין קרבנות, אין כוהנים בדוכנם ולא לווים בשירתם ...
והרב ממשיך ומסביר כיצד היו עושים את לחם הפנים..."מנפים את הקמח בי"ג נפה..." מדבר ומרחיב על העניין, ומעורר את רגשות הציבור, 
היהודי מפורטוגל, החליט שהוא חייב לעשות משהו "אם אין לחם הפנים בבית המקדש, לפחות שיהיה לחם הפנים בבית המדרש"... 
מה עשה?
בא לאשתו ואמר לה – תשמעי אישתי, אני אקנה לך כל יום שישי קמח, ותנפי אותו י"ג פעמים, כמו שהיה בלחם הפנים... את תאפי שתי חלות, במקום שלוש-עשרה, וברגע שזה יהיה אפוי, אני אביא את זה לבית הכנסת, ואניח את זה בתוך היכל הקודש... שיהיה לקב"ה לחם הפנים... עד שיבנה בית המקדש.
ומדיבור עבר למעשה...
ביום שישי , קנה לאשתו קמח... הגיע בשעה 12:00 הביתה... החלות כבר מוכנות ב"ה... לוקח את שתי החלות, שם אותם על מגש... מגיע לבית הכנסת... פותח את ההיכל... ואומר "ריבונו של עולם, שבית המקדש היה קיים, היו מביאים י"ב לחמים, מידי שבת בשבת... זכר לבית המקדש, אני שם לך שתי לחמים, עד שיבנה בית המקדש" השתחווה מול ההיכל, סגר את הפרוכת , ויצא החוצה.
אותו יהודי , מגיע לתפילת מנחה של ערב שבת... פותח את ארון הקודש... ורואה ב"ה, שהקב"ה עוד לפני שבת "אכל את הלחמים" ...אין לחמים!!! 
חוזר הביתה... אומר לאשתו "אישתי היקרה אנא שמעי זה הפלא , שבית המקדש היה קיים,  רק בשבת היו עושים את לחם הפנים... כאן, כבר בערב שבת אכלו את זה!"... וככה נמשך הדבר, חודשים על גבי חודשים...
יום אחד, הוא בא עם שתי החלות, שם אותם בתוך ההיכל... וחוזר על אותה תפילה "ריבונו של עולם, הבאתי לך שתי חלות, זכר ללחם הפנים..." ... סוגר את ההיכל... ויורד מהדוכן...
באותו היום , בסוף האולם, ישב רב העיר, וראה את המעשה הזה...
כשבא היהודי התמים לצאת קרא אליו הרב ואמר לו "מה אתה עושה?! איבדת את השפיות?! אתה מביא לקב"ה חלות, ושם את זה בתוך ההיכל... מה קרה לך?!"
היהודי בתמימותו, אומר לרב: "כבוד הרב, דיברת על לחם הפנים... אין היום לחם הפנים... אין בית מקדש...אמרתי, לפחות אני אביא שתי חלות מידי שבוע... כבוד הרב, כבר חודשים שהקב"ה אוכל את זה, עוד לפני שבת!!!"
אמר לו הרב: "בֹא תשב איתי כמה שעות, תגיד בינתיים שיר-השירים, ותראה מי באמת אוכל את הלחם הזה"...
בשעה 14:00 מגיע השמש של בית הכנסת... מתחיל לנקות לכבוד שבת... פותח את ארון הקודש, גולל את הספר תורה לקריאה של שבת... מוציא את שתי החלות ושם בסל...
בעודו מתכוון לצאת מבית הכנסת... תופס אותו הרב ושואל אותו: "מה זה בסל?!"
עונה השמש בתמימות: "לא יודע... הקב"ה שולח לי כל שבוע שתי חלות"
 
פנה הרב ליהודי ואמר: "נו, אתה רואה?! אתה מביא לקב"ה, והוא לוקח בשם הקב"ה...ראית מה עשית?!"
שואל היהודי את הרב: "כבוד הרב, אם ככה יוצא שהתנהגתי לא כשורה?!..."
הרגיעו הרב: "עשית את זה בתמימות, ה' יסלח לך!"...
מגיע היהודי לביתו, ואומר לאשתו – תשמעי, משבוע הבא, לא צריך לחם הפנים לקב"ה... התברר שהקב"ה לא אוכל את זה, אלא השמש של בית הכנסת אוכל את זה. שאשתו תאפה לבד!"...
עד שאותו יהודי הגיע הביתה, הגיע שליח מטעם האר"י הקדוש לרב בית הכנסת, ואמר לו בשם האר"י: "צו לביתך, כי מחר אתה מת!"
הרב נבהל, רץ אל האר"י הקדוש ושאל בבכי: "מה פשעי ומה חטאתי?!"
אמר לו האר"י הקדוש: "מיום שנחרב בית המקדש, לא היה לקב"ה נחת רוח בעבודה של מישהו, כמו העבודה של אותו יהודי, שהביא שתי חלות בתמימות... ואתה הלכת וביטלת את זה!
באותו רגע אמר הקב"ה "האדם שגרם לזה להתבטל, יילקח מן העולם!"
וכך קרה, כותב המהר"ם חגיז, שלמחרת, בשבת קודש, השיב הרב את נשמתו ליוצרה.
מהסיפור למדנו , שהקב"ה אינו חפץ רק במעשה הקורבנות אלא בכוונת הלב שהביא את הקרבן... 
 (מעובד מאתר dvar-tora.com )
 
סיפור ב' לשולחן שבת
 
כתוב בתחילת הפרשה : "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א,ב)
את הפסוק הזה ביאר רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", על פי משל: בעיר אחת חי רב גדול בתורה. תלמידים רבים היו מצטופפים בבית מדרשו ומבקשים תורה מפיו, והרב לא מנע מהם ובמשך שעות ארוכות הרביץ בהם תורה ודעת. יום אחד אמר הרב לתלמידיו כי ברצונו לצאת יחד עמם לטייל בשוק. תמהו התלמידים על כך ואף שטחו בפניו את תמיהתם, אולם הרב נותר איתן בדעתו. כאשר הגיעו אל השוק ראו סבלים הנושאים משאות כבדים בדרכם לחנויות השוק. ראו את הסבלים הללו – אמר הרב – מוסר גדול יש ללמוד מהם! הם נושאים משא כבד עד שקומתם נכפפת מחמתו. אין הם משגיחים בחום או בקור, את עבודתם הם מבצעים. כך הם עמלים כל היום כולו וכך בכל יום. גם אנו – אמר הרב – אל לנו להתחשב במאמץ, בחום או בקור. אל לנו להתרפות מעמל התורה אף לא לרגע אחד ומשום סיבה שהיא! לאחר מכן המשיכו הרב ותלמידיו והגיעו אל בית מסחר. הסוחר היה שקוע ראשו ורובו בספרי חשבונותיו. על השולחן שלפניו היתה מונחת צלחת אוכל, אולם הוא לא נגע בו כלל אלא היה טרוד בחישובים ובמספרים. אבא – פנה בנו של הסוחר – האוכל כבר קר... מדוע אינך אוכל? מזה שלוש שעות – ענה הסוחר – אני מתייגע למצוא היכן יש טעות בחשבונות החנות כי חסרים לי סך של שני זהובים... רואים אתם – אמר הרב לתלמידיו – סוחר זה נעשה עבד לממונו. הוא נותר בלא אכילה ובלא שתיה והוא מכופף את ראשו שלוש שעות כדי למצוא טעות של שני זהובים!... אף אנו – אמר הרב – כאשר אנו מתייגעים בהבנת הסוגיה עלינו לשקוע בכך בכל מאודנו עד שלא נבחין בכלל באוכל או במשקה, ובלבד שיבוא הדבר על הסברו הראוי והנכון! זהו עמל התורה! המשיכו הרב ותלמידיו והבחינו בקבוצת ילדים המשתובבים במשחקם. היו בהם שקפצו בשלולית מים. היו שהתפלשו בעפר והיו שצחקו ורצו ללא כל סיבה נראית לעין. ראו את הילדים הללו – אמר הרב – עושים הם מה שלבם ואין הם מתביישים כלל מפני המלעיגים עליהם. אף אנו – אמר הרב – כאשר אנו עוסקים בתורה ובמצוות כחפצנו, אל לנו להתבייש מפני המלעיגים עלינו! זהו גם הנמשל – אמר ה"בן איש חי" – נאמר בפסוק: " מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן ", רמז לשלוש קבוצות הללו: " מִן הַבְּהֵמָה " – הסבלים הנושאים משאות כבדים כבהמת משא. מִן הַבָּקָר בודק תמיד את ספרי חשבונותיו. " וּמִן הַצֹּאן " – הם הילדים הצעירים העושים מה שליבם חפץ. מכל אלה " תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם ".
 
סיפור ג' לשולחן שבת
 
כתוב בפרשה "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק" בנושא אשם גזלות.
מעשה בסוחר יהודי מארצות הברית, שעסק ביצור ובשיווק של שקיות ניילון. פעם אחת הגיע הסוחר אל רב ידוע וסיפר כי נוהג הוא מזה שנים לשווק את סחורתו בחבילות של מאה שקיות בכל אריזה, והנה לפני זמן מה פיתתה אותו אשתו שבמקום מאה שקיות ישים בכל אריזה רק תשעים...
הרי ממילא איש אינו סופר את השקיות - אמרה האישה כך תוכל להרוויח יותר... התפתה האיש לדברי אשתו ועשה כעצתה הרעה. לאחר שהבחין כי אכן הדבר אינו מתגלה, הפחית את מספר השקיות בכל אריזה לשמונים...
במשך שנים לא תפס אותו איש בקלקלתו. כעת, סיפר הסוחר, הוא מתחרט על מעשיו ובא לשאול כיצד יוכל להשיב את הגזלה אשר גזל.
"הדבר אינו פשוט כלל", אמר הרב. "עצתי לך שמהיום והלאה תמכור בכל אריזה מאה וחמש עשרה שקיות. בכך אולי תכפר על מה שעשית".
כעבור זמן מה הגיע הסוחר אל הרב וסיפר כי אכן עשה כדבריו ומן השמים נתנו לו את שכרו על כך, שכן עיתונאי אחד החליט לבדוק את מהימנותם של יצרנים שונים ובדק מספר רב של מוצרים, האם הנתונים הכתובים על האריזה תואמים את התכולה.
בין השאר בדק גם את אריזות שקיות הניילון של הסוחר היהודי ולתדהמתו גילה שבכל אריזה לא רק שלא חסר במניין השקיות אלא עוד יש יתרה!...
מכיוון שהיה זה ממצא נדיר, פרסם העיתונאי את הדבר בכלי התקשורת שלו והדבר גרם שהזמנות רבות הופנו אל בית החרושת של אותו יהודי.
כך זכה אותו סוחר להשיב את הגזילה ולקדש שם שמים ברבים ואף לרווח נאה במפעלו!...
 
סיפור ד' לשולחן שבת
הקב"ה רוצה את ליבו של האדם והקירבה האמיתית
המגיד מדובנא זצ"ל נקט במשל. מעשה בגנב שלטש עין למלקוח נכבד. בחנות כלבו ענקית היה מחזור מכירות עצום. בכל יום, עשר דקות לפני סגירת סניף הבנק הסמוך, היה הנער השליח יוצא מהחנות ובידו תיק תפוח ממזומנים והמחאות לרוב. אילו אך יכול היה לשים עליו ידו! אך כיצד ניתן לזכות בתיק? החנות הומה אנשים, הרחוב גדוש עוברים ושבים וסניף הבנק הומה לקוחות! יום אחד עלה במוחו רעיון . כעשרים דקות לפני סגירת הסניף, סר הגנב לחנות הסמוכה, חנות חליפות יוקרתית "המעביד שלי זקוק לחליפה נאה", אמר, "אך אין לו פנאי לבוא למדוד", השמעתם. "כך אי אפשר למכור", השיב בעל החנות, "חייב אני לדעת את המידה". חשב 'הקונה', ומצא עצה: "אעמוד בפתח החנות, וכשאראה אדם שמידותיו זהות אודיעך". עמדו שניהם וסקרו את העוברים ושבים, ואז ראה הגנב את הנער השליח יוצא מחנות הכלבו ותיקו בידו. "הנה", הצביע לעברו, "ממש תואם! זה הגודל". המוכר הביט בעין מקצועית: "חמישים ושש, כמדומני". עודם מדברים, והנער השליח עמד לחלוף על פניהם. "סלח לי", פנה אליו הגנב, "אולי תוכל לעשות טובה? הכנס לרגע ומדוד חליפת יוקרה" .למדוד חליפה, למה לא. נכנס, והמוכר העמידו ליד הראי. התבונן בו והתענג על מראהו, והמוכר הושיט לו חליפה נאה. חייב הוא להכניס ידיו לשרוולים, אבל תיק הכסף בידו. הניח לרגע את התיק למרגלותיו, תחב יד אחת, ושניה, ולפתע גחן הגנב ותפס בתיק וברח. "גנב, גנב", קרא הנער בחרדה. ביקש למנוע את הסחיבה, אבל ידו היתה תקועה בשרוול הסורר. הגנב אחז בתיק ויצא במהירות מן החנות. ביקש הנער לרדוף אחריו, אבל בעל החנות עצר בעדו: "לא, אדוני! אתה לא יוצא מהחנות עם החליפה שלי... לא מעניין אותי דבר, קודם תפשוט את החליפה". עד שהשתלף ממנה, ועד שיצא, נעלמו עקבות הגנב... שירך דרכו חזרה לחנות הכלבו, לספר איך נפתה ונפל בפח...
הנמשל הוא על יצר הרע: הגנב, הוא היצר הרע והאוצר הוא הכוונה בלימוד התורה וקיום המצוות.  אין היצר הרע מוכן שנזכה בהן, ויעשה הכל כדי לחטפן מעימנו. אך כיצד, באיזה אופן? אין פשוט מזה: מסבך הוא אותנו "בחליפה", בטרדות החולין שאנו שבויים בהם, בכל המשחקים, המריבות,הדאגות והתוכניות, הביצועים והתסכולים, התקוות והאכזבות, הניסיונות והכישלונות, העצבים והמתחים האופפים אותנו כפקעת אטומה. ואז איננו יכולים לאחוז בכוונה שלמה בלימוד התורה ובקיום המצוות. הגנב נוטל את התיק בשלמותו ויוצא מעדנות, ואנו אבודים וחסרי אונים. "הגנב" חוגג את נצחונו, ואנו מפסידים... בכל הבאת הקורבנות רוצה הקב"ה את ליבו של האדם והקירבה האמיתית גם בקורבנות התודה וגם בקורבנות הכפרה.
 
 
 
 
סיפור ה' לשולחן שבת
הבדיקה שהצילה
כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.
באחת מערי מזרח אירופה העלילו הגויים על יהודי העיר עלילת דם. היהודים – כך טענו הנוצרים – רצחו נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצותיהם.
נערך משפט, ובמהלכו הגן רב העיר על בני הקהילה.
"המותר לי להזמין לכאן אחת מהנשים היהודיות העוברות ברחוב?" שאל הרב את השופטים.
האישור ניתן, ואל אולם בית המשפט הובאה אישה יהודייה. הושיט לה הרב ביצה ואמר: "טגני נא לי חביתה, כי רעב אני וברצוני לאכול". מיהרה האישה לשבור את קליפת הביצה, ובטרם תשפוך את תוכנה למחבת, בדקה היטב את הביצה שמא יש עליה כתם של דם.
"מדוע את מתבוננת כך בביצה?" שאל הרב, לאוזני השופטים הגויים.
"כדי לבדוק אם אין בה, חלילה, דם", סחה האישה לפי תומה.
ותשובה תמימה זו הוכיחה לשופטים כי היהודים חפים מפשע...
 
סיפור ו' לשולחן שבת
אל תגיד 'לא ידעתי'
השבת נקרא על סוגי הקרבנות, קרבן עולה, מנחה, שלמים וחטאת. בקרבן חטאת נאמר: ""וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה..... בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת ה' , אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה...וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל-חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא."
יהודי שחטא בשוגג, שלא בכוונה, עליו להביא קרבן חטאת על חטאתו אשר חטא ונסלח לו. וצריך להבין לכאורה, מדוע מי שחטא בשוגג צריך להביא קרבן? הרי הוא לא התכוון לעשות עבירה. וכגון מי שחילל שבת בשוגג, הרי זה או מחמת שלא ידע שדבר זה אסור לעשותו בשבת, או מחמת שלא ידע שהיום שבת, ואם כן, מדוע עליו להביא קרבן על חטאתו, הרי הוא לא התכוון לחטוא? כדי להבין זאת נקדים, מעשה שהיה באדם עני קשה יום, שהיה עובד במלאכת כפיים קשה, מהבוקר עד הערב, בכדי לפרנס את משפחתו הענייה. לימים, קנה כרטיס פיס, ולמזלו זכה בפרס הראשון, בסך חמשה מליון דולר. שמח מאוד העני שהעשיר בתוך לילה, ומיד קנה דירה נאה ובגדים נאים, לו ולמשפחתו. ידע הוא, כי כדי שכספו לא ילך לאיבוד, עליו להשקיע את כספו בעסק טוב, כדי שיוכל להגדיל את רכושו, ויוכל להישאר עשיר כל ימיו. מיד פנה ליועץ בכיר המומחה בהשקעות בקנה מידה עולמי, ובקש ייעוץ הולם לכספו הרב. שמע היועץ, ומיד אמר לזוכה, כי אם רצונו להצליח בעסקיו, עליו להשקיע ברכישת פנינים, אשר להם יש כעת ביקוש עולמי, וכל השקעה בהם תצליח מאוד, ויוכל אף להכפיל ולשלש את כספו, אך עליו לנסוע לחו"ל, לאיי הפיליפינים, שם יש הרבה פנינים באיכות טובה, והמחיר זול. התבונן הזוכה בדברים, והחליט ליישם את העצה שקיבל, מיד ארז את חפציו ואת כספו הרב, ונסע לאיי הפיליפינים. כשהגיע, פנה לרכוש פנינים למסחר. סוחרי המקום הציעו לו את הפנינים, והסבירו לו כי יש שלשה סוגי פנינים, הסוג הראשון הוא פנינים אפורות, שאיכותם ירודה ומחירם זול. הסוג השני, הוא פנינים תכולות, שאיכותם טובה ומחירם יקר. אך יש את הסוג השלישי, האיכותי ביותר, והוא הפנינים הורודות, אשר הן היקרות ביותר, והאיכותיות ביותר, ולהן יש ביקוש עצום בעולם, והריווח מהן הוא רב. שמע זאת ידידנו הזוכה, והחליט להשקיע בטוב ביותר, ורכש בכל כספו את הפנינים בצבע ורוד, היקרות ביותר. שהרי הרווח הוא רב, והביקוש עצום. אך מה הייתה אכזבתו כשהוברר לו כי המס במעבר הגבולות על הפנינים הורודות, הוא רב, והריווח יישאר מועט, ואילו בפנינים התכולות, המס הוא קטן ביותר, ומילא הריווח נשאר גדול יותר. התבונן הוא בדברים, ולפתע עלה במוחו רעיון. הזמין מייד צבע תכלת, וישב וצבע את כל הפנינים הורודות שקנה בצבע תכלת, ואמר לעצמו, כך אשלם מס קטן במעבר הגבולות כיאה לפנינים תכולות, ואח"כ אסיר את הצבע, ואמכור אותן כפנינים ורודות שמחירן רב. וכך היה, שמח וטוב לב עזב הוא את איי הפיליפינים כשבאמתחתו פנינים ורודות הצבועות בצבע תכלת, והוא משלם מס מוזל בהתאם לתכניתו. כשהגיע לביתו, מיד הוציא את הפנינים הצבועות בתכלת, ומיד לקח 'אציטון', שהוא חומר המוריד צבע, ואז לתדהמתו, רואה הוא כי צבע התכלת אכן ירד, אך גם הצבע הורוד ירד, ולפניו נמצאים פנינים אפורות הפשוטות ביותר, וכי רימו אותו ומכרו לו אפורות הצבועות בוורוד, וכשהוא הסיר את התכלת גם הורוד ירד. לפי זה נבין גם את מה ששאלנו על החוטא בשגגה, שהרי החוטא בא ואומר איני אשם! לא ידעתי שזה אסור! ומדוע עלי להביא קרבן? ורוצה כביכול לקלף את החטא ולהוריד את צבע החטא ולא להביא קרבן. אלא שאז מתקלפת עוד שכבה בחטא, ואנו שואלים אותו, מדוע לא ידעת שזה אסור?
אמנם לא נחשיב אותו כמזיד, אך גם לפטרו בלא כלום אי אפשר, שהרי היה עליו ללמוד, ולא למד, ועל זה אנו מחייבים אותו להביא קרבן.