סיפור א' לשולחן שבת

 
כתוב בשירת "הַאֲזִינוּ" – "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט....... צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" .
צריכים אנו לדעת כי הקב"ה מנהיג את עולמו לא במשפט בשר ודם עפ"י מה שרואים בעיניים , אלא הקב"ה רואה ללבב ולשנים קדימה ולכן כל גזירה על האדם לוקחת בחשבון את המחשבות והמעשים שהיו לאדם .
לעיתים העונש הוא שכרו של האדם לחנך אותו בעולם הזה ולעיתים הייסורים ממרקים אותו כדי לקבל השכר לעתיד לבא . אם היינו יודעים את השכר העצום היינו כמהים לייסורים...
משל למה הדבר דומה?
ליהודי ששכר דירה משֹר העיר, וכל חודש שילם 500 דולר. כשהשר נסע, מינה שונא ישראל כמופקד על עסקיו. משהגיע יום התשלום שלח ה"עוזר" לומר ליהודי להגיע מיד עם כל הכסף בתחילת החודש. היהודי חשש להסתבך עם הממונה, רץ להשיג את הכסף אך למרות כל מאמציו עדיין חסרו מאה דולר, בלית ברירה שילם רק 400 דולר והבטיח להשלים עוד באותו השבוע.
הממונה קפץ על ההזדמנות ופסק להלקותו מכה אחת בעבור כל דולר שחסר, סה"כ 100 מכות. שבור ורצוץ הגיע היהודי לביתו והתאונן על מר גורלו בפני רעייתו. זו ניחמה אותו ועמדה בתוקף להכריחו לספר לשר לכשיגיע...
כשהגיע השר החליט היהודי לספר לו את הבושה והכאב שעבר. כעס השר וציווה על כל מכה שקיבל היהודי יקבל מהממונה מאה דולר, ומכיון שיש לו בית בשווי 200 אלף דולר חצי מהבית יירשם על שם היהודי...
חזר היהודי וסיפר לאשתו כשארשת עצב על פניו. שאלה אשתו: יש לנו חצי בית, על מה אתה עצוב?!!! 
אמר לה: אם היו חסרים לי 200 דולר כל הבית היה שלי...
כן הוא הנמשל, אם היהודי הולך ברך ה' ו"זוכה" לייסורים , אז יכול לדעת שכגודל הייסורים כך גודל השכר .
 
מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 

סיפור ב' לשולחן שבת

 
בעשרת ימי תשובה ניתנת לנו הזדמנות נוספת לתקן את מעשינו ולהגיע ליום הכיפורים זכים יותר ומי שחוזר בתשובה מיראה, הזדונות נהפכות לו לשגגות. ומי שחוזר מאהבה – זדונות נעשות לו כזכויות.
לצערנו , לא פעם קורה שאנשים ממתינים לקבל עונש ועוד עונש על מנת לעשות את הצעד של החזרה בתשובה.
משל למה הדבר דומה:
לאריה שנלכד ברשת הציידים ונלקח לכלוב בגן החיות. הוא היה ממורמר על רוע מזלו וחבריו לגן ריחמו עליו מאוד. ככל שניסו להרגיעו כאן גברו געגועיו למרחבי היער...
זברה אחת יעצה לו לשכב כמת וכשיבואו להוציאו, מן הסתם ישליכוהו בוואדי הקרוב משם יוכל הוא לחזור אל היער...
הרעיון מצא חן בעיני הארי - הוא בכוונה לא אכל את מנת הערב שלו ולמחרת היה נראה שנפח את נשמתו...טובי הווטרינרים של הגן הוזעקו למקום ולאחר כמה מכות חשמל שבהם הארי עמד בגבורה, קבעו את מותו. לא היה קץ לאושרו והוא המתין בסבלנות שיוציאוהו אל מחוץ לסורגי הכלוב. 
לפתע אמר אחד מעובדי הגן: "הרי לא בכל יום מת לנו אריה, בואו ניקח את אוזניו למזכרת..." אמר ועשה. הביא סכין וחתך אוזניו של הארי - האריה ידע שכאן טמונה חירותו ולא הניד עפעף...
עובד אחר הציע: "הרי לא בכל יום מת לנו אריה, בואו ניקח את שיניו החדות למזכרת..." אמר ועשה הביא פטיש של 5 קילו ופירק את שיני האריה. 
משהועלה רעיון לשמור את עיניו למזכרת קפץ הארי , הפחיד את הסובבים אותו בשאגות מבהילות וברח דרך דלת הכלוב שהושארה פתוחה.
הוא הגיע ליער וסיפר את סיפור בריחתו לחבריו. לשאלתם מדוע נשאר הוא ללא שיניים ואוזניים פרץ בבכי!
"איזה טיפש הייתי - השער היה פתוח אם הייתי מתעורר לפני כן יכולתי לצאת ללא פגע!!!..."
כן הוא הנמשל הקב"ה נותן לנו הזדמנות בעשרת ימי תשובה - השער פתוח!!!
אך יש אנשים שבוחרים לחזור אל אביהם שבשמים רק לאחר שהם מקבלים עונש אחר עונש... 
מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 

סיפור ג' לשולחן שבת

"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.."
מתפללי בית הכנסת באחת  הערים בטורקיה כבר היו רגילים לתופעה. היא  חזרה ונשנתה מדי שנה בראש–השנה לפני התקיעות. התוקע בשופר בבית–הכנסת היה כבר יהודי זקן. כל השנה היה מסוגר בתוך עצמו , מרבה בתפילה ובאמירת תהלים . רק בראש–השנה היה עומד לפני הקהל ומדבר.  ממש לפני התקיעות , כשהיה עולה לדוכן והשופר בידו , נהג לספר מעשיה. איש לא הבין למה בחר לו דווקא שעה נשגבה זו כדי לספר את אותו הסיפור כל שנה : "במדינתנו ,טורקיה, חי פעם יהודי, שהיה תוקע בשופר בראש–השנה" , היה הזקן פותח את סיפורו. "מיומן היה במלאכתו, והתפקיד היה שמור לו משנה לשנה. שנים רבות היה ירא–שמים ושומר מצוה קלה כבחמורה. אך עם השנים חל בו מפנה. לא בבת אחת אירע המהפך. התהליך היה איטי והדרגתי. סיבות שונות גרמו לכך, שהיהודי התרחק אט אט מיהדותו, ובמקביל התרחקו ממנו גם אחיו וחבריו היהודים. כשראה שהוא יוצא קרח מכאן ומכאן, גמלה בו החלטה להתאסלם. "הלך והמיר את דתו. בא בחברת הגויים ואימץ לו את מנהגיהם ואורחות חייהם. המוסלמים, מצדם, קירבו מאוד את המומר ועודדו אותו. לא בכל יום קם יהודי ומתאסלם. שמו התפרסם, ועד מהרה קיבל המומר משרה בחצר הסולטן. בהיותו בעל חוש מוסיקלי,  התקבל כחבר בלהקת הנגנים המלכותית הוא התחבב על חבריו החדשים, וכדי להדגיש את היותו מוסלמי נאמן, חפש הזדמנויות ללעוג ליהודים, לדתם ולמנהגיהם. ערב אחד נערכה בארמון מסיבה מפוארת, ובה השתתפו שרים ונכבדים אחרים. במוחו צץ רעיון: הוא כבר יהפוך את הערב הזה לחוויה בלתי רגילה... מיהר לביתו והחל מפשפש בארונות, עד שהעלה את שללו בידו. הוא אחז בשופר, השופר השמור בביתו מן הימים בהם היה תוקע בראש–השנה בבית–הכנסת. עתה מיהר עם השופר אל חצר הסולטן. כמה יצחקו האורחים למשמע התקיעות, השברים והתרועות שיוציא מן השופר, כלעג למנהגיהם של היהודים . התגובות היו אכן נלהבות מאוד. המומר המיומן קרב את פיית השופר לפיו, נשף והקולות בקעו: 'תקיעה' , 'שברים'. הוא הוסיף לנשוף כדי להפיק צליל של 'תרועה' , אך מן השופר בקעו קולות  משונים. המומר ניסה שוב אך לא הועיל. פניו האדימו, הוא נשף ונשף, אך קול ה'תרועה' לא נשמע. קולות צחוק נשמעו באולם. הפעם היה זה צחוק לעג למומר המתרברב. הוא רצה להוכיח את יכולתו , והנה איננו יודע להפיק מן השופר את הקולות הנכונים.
בבושת פנים עזב את החגיגה והשופר בידו . גם בבית ניסה את  כוחו, והתופעה חזרה ונשנתה: 'תקיעה' ו'שברים' הצליח להפיק אך תרועה לא הצליח.
הוא הבין שיש דברים בגו, וכשלא הצליח למצוא הסבר לתופעה ,  הלך לשאול את פי הרב אברהם היכיני. "מדוע אינני מצליח להפיק את קול ה'תרועה' מן השופר?", שאל המומר בייאוש . רבי אברהם לא הופתע כלל לשמע על התופעה. 'אין כל פלא בכך', אמר בנחת, 'סוד גדול וקדוש טמון כאן'. "נכח תמיהתו של המומר , החל הרב להסביר :'התקיעות בשופר באות גם כדי לבלבל את המקטרגים. בראש–השנה, כאשר כל היהודים מתקבצים יחדיו בבית–הכנסת, כשהם מלאים רגשות קדושה וטהרה, קמים ומתעוררים כל המקטרגים. ואנו, היהודים, תוקעים כנגדם בשופר, כדי שיבלבלו אותם הקולות ולא יצליחו בקטרוגם'. הרב המשיך בהסבריו: "שלשה סוגי קולות הם: 'תקיעה'; 'שברים'; 'תרועה'. ה'תקיעה' היא כנגד אברהם אבינו, אבל לאברהם היה גם בן, ישמעאל, ואף הוא בא ותובע את חלקו. ה'שברים' הם כנגד יצחק אבינו, אך גם לו יש בן גוי עשו . גם כאן יש אחיזה כלשהי לגויים. אולם ה'תרועה' היא כנגד יעקב אבינו. היא כולה של ישראל .רק ליהודים היא שייכת, ולבני עם זר אין אליה כל גישה. וכפי שאנו אומרים: 'אשרי העם יודעי תרועה'. על כן לא הצלחת להשמיע קול תרועה', סיים הרב את דבריו . המומר העומד מולו נצב על מקומו כאלו נטוע באדמה. בבת אחת תפס את משמעות מעשהו. לפתע התחוור לו כי כמוהו כגוי, שאין לו חלק ונחלה בזרע יעקב. לבו נעור. צימאון עז התעורר בנפשו לחזר אל עמו ,אל דתו ואל אלקיו. הוא נפל לרגלי רבי אברהם ובקש דרך תשובה. הרב הורה לו  לעזוב את העיר ולעבר לעיר מרוחקת, ושם לעסוק יומם ולילה בתפלה ובאמירת תהלים . "אכן, שב האיש לעמו ולאלקיו. וכימי קדם, שב לאחוז בשופר והיה שוב לתוקע בראש–השנה בבית–הכנסת", היה הזקן מסיים את סיפורו השנתי. 
שנה אחת, ספר את הספור בהתרגשות מיוחדת, עד שכל המתפללים הזדהו עם רגשות התשובה של המומר, ונתעוררו גם הם לשוב בתשובה שלמה, איש איש על חטאיו הוא.  ההפתעה באה לבסוף: "אני הוא התוקע ששב בתשובה!" ,קרא הזקן בהתרגשות גדולה. רתת חלף בין המושבים בקהל. בלב נרגש קרב התוקע את השופר לפיו, והקול נשמע ברור וחזק : 'תקיעה' ,'שברים', 'תרועה' . לאחר החג נפטר התוקע.
 

סיפור ד' לשולחן שבת

 
בימי הדין אנו מתעוררים בשאלה הידועה "מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו? " . האם זוהי ההנהגה הראויה של הקב"ה?
התשובה לכך נעוצה בפסוק מפרשת "הַאֲזִינוּ" – "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל".
והנהגת הקב"ה מגיעה כך גם לאדם הפרטי וגם לציבור כפי שנראה בסיפור המובא בגמרא על רבי יהושע בן לוי שביקש מהקב"ה שילמדהו דרכיו ויבאר לו מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו. יום אחד נתגלה לו אליהו הנביא. ביקש ממנו רבי יהושע בן לוי רשות ללכת עמו ולראות כיצד הוא מבצע את שליחות הקב"ה, אולי  על ידי זה יזכה להבין דרכי ה' והשגחתו בעולם. הסכים אליהו הנביא למלא מבוקשו אולם בתנאי אחד. וכך אמר לו: "הואיל ובלכתך עמי תראה דברים רבים שירגיזו אותך ולא תוכל לסבול אותם, עליך להתחייב מראש שלא תטרידני בשאלותיך. ביום שבו תשאל אותי על מעשי, ניפרד זה מזה". קיבל רבי יהושע בן לוי את התנאי והשנים יצאו לדרך,
לפנות ערב הגיעו אל צריף עץ ישן, לידו ראו פרה אחת, בהתקרבם אל הצריף יצאו לקראתם בעל הבית זקן וזקנה והפצירו בהם שילונו אצלם. המארחים השתדלו להטיב עמם כמיטב יכלתם, אף שהעוני ששרר בביתם היה גדול. למחרת לפני צאת האורחים את הבית, עמד אליהו והתפלל. ומה גדולה הייתה תדהמתו של רבי יהושע בן לוי כאשר שמע שאליהו מבקש בתפילתו שה' ימית את הפרה היחידה של בעל הבית. עוד לא הרחיקו ללכת וכבר שמעו את קול בכיה של הזקנה: "הוי פרתנו היחידה, אוי ואבוי לנו!"
לפנות ערב הגיעו לביתו המפואר של עשיר. דפקו בדלת-אך איש לא פתח להם. אמר אליהו: אולי לא שמעו אותנו, הבה ונכנס. נכנסו וראו את בעל הבית ואשתו יושבים ליד שלחן ערוך בכלים יקרים ובל מיני מטעמים ערבים. מסביבם עמדו עבדים ושפחות לשרתם. כשראה אותם בעל הבית, לא ברכם לשלום ולא הזמינם להשתתף בסעודתו. בכעס רב הפנה ראשו מהם, ואמר לאשתו: "מי הכניס קבצנים טרדנים אלו? צריכים לדאוג שהדלת תהיה נעולה לבל יחדרו לביתנו יצורים כאלה!"
בעל הבית שגם בדרך כלל היה רע לב וקמצן, כעוס היה במיוחד ביום ההוא. כיוון שאחד מקירות ביתו התמוטט, הזמין בנאים שיבואו לבנותו. הבנאים לא באו. כאשר ביקשו האורחים רשות ללון בביתו נעתר להם בקושי רב, והרשה להם לשבת על ספסל אבן שבחצר מאחורי הבית. לא נתן להם מאומה לאכול ולשתות. למחרת האיץ רבי יהושע בן לוי באליהו לעזוב את הבית.  אליהו הסכים, אך שיתפללו קודם צאתם לדרך, כדי שלא יצטרכו להתפלל בדרך. ושוב שמע רבי יהושע בן לוי דברי תפילה תמוהים יוצאים מפי אליהו. מה ביקש אליהו מאת ה'? שיעשה נס והקיר ההרוס בביתו של העשיר ייבנה מיד. ואמנם בין רגע קם הקיר והיה שלם כמקודם. גם הפעם התאפק רבי יהושע בן לוי ולא שאל כלום.
שוב הלכו כל היום. בערב עם חשיכה הגיעו לעיר הגדולה. "נלך לבית הכנסת, אמר אליהו, אולי מישהו מהמתפללים יזמיננו להתארח בביתו". נכנסו השניים לבית הכנסת וראו שהוא יפה ומהודר. ניכר היה בעליל כי אנשי העיר הזאת עשירים מופלגים. כל אחד מהם ישב על מקומו המיוחד לו לפי כבודו, והקפיד ששום אדם זר לא יעיז לשבת על מקומו. נדחקו השנים לאיזו שהיא פינה, והמתינו שם עד אחרי תפילת ערבית. הבחין בהם אחד המתפללים ואמר לחברו: "ראה שוב באו עניים מי יאכילם הפעם"? וחברו ענה: "אין צורך להזמינם הביתה מספיק להביא להם מעט לחם, מלח ומים לבית הכנסת". גם יתר המתפללים לא שמו לבם לאורחים העניים, אף אחד לא הזמינם ולא כיבדם. הסתפקו בכך שנתנו לשמש כמה פרוטות כדי שיקנה לחם עבורם. הבוקר אור. לאחר לינה בבית הכנסת ותפילת שחרית, קמו האורחים ונפרדו מאנשי העיר. ואליהו מברכם: "יהי רצון שתהיו כולם ראשים וחשובים". חרה הדבר מאוד לרבי יהושע בן לוי ומאוד השתוקק לשאול את אליהו לפשר הדבר, אך זכור זכר את התנאי שאסר עליו לשאול. טרם שקעה השמש והנה הגיעו לעיר אחרת  ראו אותם אנשי העיר, קיבלו אותם בשמחה וכבוד, הכניסום לבית גדול ונוח, הביאו להם ממיטב המאכלים והמשקאות, וישבו יחד עמם לשמוח באורחים שנזדמנו להם, בבוקר כשנפרדו מהם התפלל עליהם אליהו הנביא וברכם: "יהי רצון שלא יתן להם הקב"ה אלא ראש אחד בלבד".
לא יכול היה רבי יהושע בן לוי לשאת עוד את הנהגתו המוזרה של אליהו מבלי הבין את פישרה כאשר יצאו מהעיר נעצר ופנה אל אליהו בדברים ואמר לו: "לא אוכל לראות מעשים משונים כאלו, על הטובים אתה מתפלל שהיה להם רע ועל הרעים להיפך שיהיה להם טוב, הודעני נא מה פשר מעשיך".
ענה לו אליהו הנביא: "הואיל והפרת את התנאי שהיה בנינו, מעתה עלינו להפרד, אך בטרם אעזבך אפרש לך את מעשי. ידעתי כי נגזר על אשתו של העני שאירח אותנו למות למחרת היום, לכן התפללתי אל ה' שהיא תשאר בחיים, ובמקומה תמות הפרה. אמת שהיה להם צער גדול כשראו את פרתם היחידה מתה, אך חשוב נא, כלום לא היה האיש נותן בשמחה כל אשר לו, כדי להציל את אשתו? זאת ועוד, אשה טובה וחרוצה זו תביא לו עוד הרבה אושר וכעבור זמן מה גם יזכו לחות בטוב ובנעימים ואז לא יצטערו על הפרה. הקמצן העשיר לא ידע שמתחת לקיר ההרוס טמון אוצר גדול של זהב. לו בנה בעצמו את הקיר היה מוצא עושר זה, עכשיו שנעשה לו נס והקיר נבנה עליו, לא ימצאהו עוד לעולם ולא רק זאת, אלא בקרוב יפול שוב הקיר הזה ולא יבנה עוד כי העשיר יהיה טרוד בדאגות רבות ולא יוכל לחשוב על תיקון ביתו.
על האנשים הגאוותנים התפללתי שכולם יהו ראשים, ומימלא יריבו ביניהם, כי אף אחד לא ירצה לוותר לרעהו וירצה בעצמו להיות ראש העיר. וכך לא יהיה שלום ביניהם ולא תהיה ברכה שרויה במעשיהם, ואילו את אנשי העיר שקבלו אותנו יפה אותם ברכתי שהיה להם רק ראש עיר אחד. שכולם יסכימו לבחור באיש הטוב ביניהם ועל ידי זה יחיו בשלום ובנחת בהנהגתו.
ועתה שים נא אל לבך, שדרכי ה' נסתרות המה, ולא כל מה שנראה לך טוב, הוא טוב באמת, ולא כל מה שנראה לך רע הוא רע באמת.

 

סיפור ה' לשולחן שבת

 
קראנו בשבת ניצבים וילך לקראת ראש השנה "כי קרוב אליך הדבר .... בפיך ובלבבך לעשותו" .
הקב"ה שומע את היהודי הקורא מעומק הלב ולא זקוק למתווכים. הבעיה היא שהיהודי שוכח את החיבור הטבעי אל הקב"ה ולכן לא פונה ישירות.
הסיפור הבא ימחיש זאת:
מסופר על רבי מרדכי מנשכיז זצ"ל, שבא לפניו יהודי אחד בתחינה ואמר: "רבי הושיעני! חולה אנוש אני! פניתי כבר אל טובי הרופאים ואיש מהם לא מצא תרופה למחלתי הקשה. הרופאים קבעו, שלמחלתי האנושה אין תרופה וכבר נואשו מחיי. אנא, רבי – בכה היהודי, יעזור לי למצוא עצה מה לעשות כדי שאתרפא ממחלתי?"...
ענהו הרבי בשאלה: "ואצל הפרופסור מאניפולי כבר היית?!"
"לא שמעתי עליו מעולם", השיב החולה.
"אם כך", הורה לו רבי מרדכי, "סע אל הפרופסור מאניפולי".
"הוי, רב תודות לך רבי! נתת תקוה בלבי" ויצא האיש מחדרו של הרבי בשמחה ובפנים צוחקות.
בלב מלא תקוה עלה האיש על המרכבה הנוסעת לאניפולי. ארוכה הייתה הדרך, אך האיש לא חש בזאת, אף לא הרגיש את טלטולי הדרך – כה נרגש ומאושר היה על שסוף סוף יגיע לרופא המומחה – הפרופסור מאניפולי, שעליו המליץ הרבי.
רופא זה בוודאי יעלה ארוכה למחלתו האנושה.
סוף סוף הגיעה העגלה אל העיירה אניפולי. בזריזות, שלא כדרך החולים, קפץ האיש מהעגלה ורץ אל האדם הראשון שנקרה בדרכו.
"אמור לי", פנה אליו, "היכן שוכן ביתו של הפרופסור"?
"הפרופסור?!" נתן בו הלה מבט משתאה.
"כן, את הפרופסור מאניפולי אני מחפש. ממרחקים באתי אל הפרופסור הנודע כדי שירפאני ממחלתי, אנא אמור לי את כתובתו".
"פרופסור? באניפולי!?... הרי בעיירה הקטנה שלנו אין אפילו רופא, ואתה מחפש כאן פרופסור נודע?!"
היהודי נבוך. הוא התבונן על סביבותיו כלא מאמין. הן הרבי אמר בפירוש: "סע אל הפרופסור מאניפולי?"
פנה אפוא לאדם נוסף, והפעם שאל בקול מהסס: "אמור לי, בבקשה, האם מתגורר כאן פרופסור ביישוב אניפולי?"
גם זה הגיב בתדהמה, "מימי לא שמעתי דבר מוזר יותר".
עתה הבין החולה כי אמת השיבו לו. אך דבר אחד לא התברר לו עדיין: "ומה אתם עושים, תושבי אניפולי, כשפוגעת בכם מחלה? והרי אין כאן רופא?"
השיבו לו בני שיחו בשאלה, "מה עושים אנו"? "פשוט מאוד: מתפללים לאבינו שבשמים, שישלח לנו רפואה שלמה!"
 לא נותר לו, לאיש, אלא לעזוב את אניפולי העיירה הקטנה, שאפילו רופא אין בה. בפחי נפש עשה דרכו שוב לנשכיז, אל רבי מרדכי. מאוכזב היה על כי נסע על שווא. בפנים נפולות נכנס אל חדרו וסח לו את כל הקורות אותו.
"אין באניפולי פרופסור ואפילו לא רופא פשוט", סיים את דבריו.
"ומה עושים יהודי אניפולי כשתוקפת אותם מחלה?" – הקשה הרבי, "האם שאלת אותם?"
"כן", השיב האיש, "שאלתי והם סיפרו לי, כיון שאין להם רופא הם שמים מבטחם בה' ומתפללים אליו שישלח להם רפואה שלמה".
"אכן", קרא הרבי: "אל הרופא הזה מאניפולי שלחתי אותך. למען תלמד כי הרופא האמיתי נמצא קרוב ללבך" - 'כי קרוב אליך הדבר מאד' רק 'בפיך ובלבבך לעשותו..."
 
 

סיפור ו' לשולחן שבת

 
מובא בפרשת "האזינו" - "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי .... כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" ולמדנו "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" זו התורה הקדושה  "...תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ"
מבואר בספר 'ובחרת בחיים' שהתורה נמשלה לגשם – מטר. כשם שכשהגשם יורד לא רואים מיד את הפירות, כך בתורה את ההצלחה לא רואים מיד. וכמו שמטר שיורד לא צומח עד שמעבדים את האדמה, כך קודם צריך לטרוח בתורה ולאחר מכן רואים הצלחה.
משל למה הדבר דומה:
לאדם מהעיר הגדולה שמעולם לא ביקר בכפר ולא ידע עבודת אדמה מהי.
והנה הזדמן לו לבקר אצל חבירו מהכפר, הלך עמו והנה הוא רואה שחבירו לוקח זרעים וזורע באדמה ולוקח נטיעות של עצים ונוטע. שאל אותו: "מה זה?, מה אתה עושה?! מדוע אתה קובר את הזרעים הטובים הללו באדמה לא חבל?!"
הכפרי הבין מיד עם מי יש לו עסק ואמר לו בסבלנות: "אני עכשיו זורע ונוטע אבל בהמשך הכול כאן יגדל ויהיה כאן פירות וירקות...".
מה אתה אומר - התפלא העירוני -  "לי גם יש שטח אדמה ליד הבית - תן לי בבקשה כמה זרעים ואני אזרע וגם לי יצמח..."
הכפרי נתן לו... הלך העירוני וזרע את הזרעים ליד ביתו וגם השקה אותם, הביא כיסא נוח ושמשייה והתיישב ליד הזרעים והמתין לראות מתי הם יצמחו... לאחר שחיכה במשך שש שעות, התרגז מאוד ואמר בכעס: "הכפרי שיקר עלי, אין כאן כלום, לא יצמח גם שום דבר שהרי חיכיתי שש שעות רצופות ואני לא רואה שום שינוי!"... מיד נסע לכפרי ובפנים זעופות מאוד הוכיחו על כך שרימהו...
הכפרי הביא לו כוס מים, ואמר לו: "תירגע בבקשה כשאמרתי לך שבהמשך זה יגדל לא התכוונתי שהיום זה יגדל אלא במשך הזמן... ייקח לזה קצת זמן אבל בעזרת ה' זה יגדל לבסוף...
והנמשל אדם חוזר בתשובה והולך ללמוד תורה והוא רוצה וחושב שמיד הכל יסתדר ולא יהיו צרות ובעיות והוא מיד יבין הכל... אבל הוא מתאכזב ורואה שלא כל כך הולך והוא עלול להתייאש (כאותו עירוני שהתאכזב שלא צמח כלום בשש שעות...)
ולכן באה התורה הקדושה ואומרת: "יערוף כמטר לקחי" - כמו שהגשם היורד על האדמה לא מצמיח מיד אלא זהו תהליך של זמן... כך האדם שהחל בלימוד התורה יחכה בסבלנות כי כל ההתחלות קשות אבל אחר כך קוצרים את הפירות...
 
 

סיפור ז' לשולחן שבת

 
סיפור על חזרה בתשובה המובא בגמרא במסכת עבודה זרה יז ע"א:
אלעזר בן דורדיא, שלא הניח חטא שלא עשה. ופעם אחת בשעה שעבר עבירה, אמרה לו אישה אחת: "אלעזר בן דורדיא - אין מקבלים אותו בתשובה!" כששמע זאת אלעזר התעורר ליבו לתשובה, ולמרות מצבו הרוחני השפל, חיפש תקנה לנפשו. מה עשה?
הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שהרי כתוב (ישעיה נד):"כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה".
אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, שכתוב (ישעיה נא): "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ, וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה".
אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, שכתוב (ישעיה כד): "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה".
אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנחנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, שכתוב (ישעיה לד): "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם".
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה, עד שיצאה נשמתו מתוך בכי. יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
בכה רבי יהודה הנשיא ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת! ולא דיים לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקוראים אותם 'רבי'!
מהסיפור למדנו את מעלת התשובה מתוך ליבו של האדם . הוא לא יכול לתלות את החזרה בתשובה וההתקרבות לקב"ה באנשים אחרים אלא רק בעצמו ככתוב "יעזוב רשע דרכו" ואין הדבר תלוי אלא בי!
מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il