הרשמה לקבלת גיליון הפעילות בתחילת כל שבוע
x
סיפור א' לשולחן שבת
מיהו "חכם לב"?
"וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'..." שואל הרב לייב חסמן זצ"ל:
מהו חכם לב?! הרי כמה שידוע לנו החכמה נמצאת במוח, ומדוע משייכת התורה את החכמה ללב?!
ומתרץ "חכם מוח" זהו אחד שקנה חכמה - ניתן לומר עליו שהוא חכם אך אין קשר בין חכמתו למעשיו. דוגמת חמור נושא ספרים... לעומתו "חכם לב" החכמה מונחת אצלו לא רק בראש אלא גם בלב. היא באה לידי ביטוי במעשים שלו - חכמתו ניכרת.
מסופר על הרב ירוחם ממיר זצ"ל שפעם עלה לרכבת ותוך כדי הכניסה לקרון עם כל הדוחק והצפיפות, הבחין שנשמטה הכפפה מידו. במבט חטוף רגע לפני שהדלתות נסגרו הוא הספיק לראות אותה על הרציף כשהיא נתונה למרמס העוברים ושבים.
הדלתות נסגרו ובהחלטה של השנייה האחרונה הוא זרק את הכפפה שנותרה לו החוצה - אל הרציף.
הדלתות נסגרו והרכבת החלה בנסיעתה כשבבת חיוך על פניו של הרב.
אחד התלמידים שצפה במתרחש, אזר אומץ, ניגש אל הרב ושאלו: "מדוע הרב זרק את הכפפה השנייה לא די שאחת הלכה לאיבוד"?!
השיב הרב: אני כבר לא יוכל להשתמש באחת, לפחות זה שימצא את שתיהן - יהנה מהן...
כל אחד יכול היה להגיע למסקנה כזו אבל שעתיים לאחר מכן...
ההחלטה הזו של הרגע האחרון, מעידה שהחכמה לחשוב מה יצא לשני מזה... היא חלק ממנו.
סיפור ב' לשולחן שבת
"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.."
"לתת מכל הלב" – סיפור על נדיבות לב שממחיש את אהבת הנתינה והיכולת לשלוט ביצר בשעת משבר...
מסופר על רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל שפעם אחת התדפק על דלתו אחד מחסידיו שהיה עני מרוד, וביקש מהרבי: "רבי אנא עזור לי המצב דחוק הגעתי לפת לחם... ממש פיקוח נפש..."
מכיוון שלרב עצמו לא היה מה לתת, ניסה הוא למצוא דרך יצירתית להציל את משפחתו של החסיד.
והנה נתקלו עיניו בגביע הקידוש שהיה מונח על שולחנו. מבלי לחשוב פעמיים נתן לעני את הגביע וזה יצא שמח וטוב לב...
הרבנית שמעה את טריקת הדלת ויצאה לראות מה קרה. והנה הבחינה שחסר הגביע על השולחן.
פנתה לרב ושאלה: "היכן הגביע?!"
והרב הפטיר: "נתתי אותו הרגע לעני"...
הרבנית נדהמה ואמרה לו: "אתה יודע שמשובץ עליו יהלום יקר..כן?!..."
הרבי קפץ מהכסא וצעק: "וואי... אוי ואבוי..." תוך שהוא פותח בריצה לכיוון הדלת על מנת להשיג את העני... לאחר כמה דקות חזר הרב שכולו מתנשף, הרבנית שראתה שהוא חזר ללא הגביע, שאלה אותו: "היכן הגביע?" כשבבת צחוק על פניו "אצל העני" השיב רבי שמעלקא.
"אם כן מדוע רצת אחריו?!" שאלה הרבנית. "האם לא כדי להחזיר את הגביע היקר?!"
"בוודאי שלא" ענה רבי שמעלקא, "רצתי אחריו כדי לומר לו שידע, כי בגביע משובץ יהלום יקר ושלא ימכור אותו בזול"...
סיפור ג' לשולחן שבת
הקמצן הקדוש "כל נדיב ליבו יביאה..."
בדרשות המגיד מובא שישנם יהודים המשלבים את מידת הקמצנות עם מידת הנדיבות באופן בו כל אחת מהן אחראית על תחום אחר: מידת הקמצנות - שולטת בכל הנוגע לצרכי עצמם, ואילו מידת הנדיבות - משמשת לדברים שבקדושה.
אולם, ישנה דרך נוספת בה נכרכות שתי המידות הללו זו בזו, והיו לאחדים בידם של נותני בסתר, אלו אשר כלפי חוץ מציגים הם קמצנות מופלגת, אומץ יד מוחלט, על אף שבסתר משתמשים הם במידת הנדיבות שבליבם - רק לכבודו יתברך, שלא על מנת לקבל פרס או להתכבד במתת-ידם.
הסיפור הבא, עוסק ביהודי שכזה:
בבית הקברות של קראקא, עירו של המהרש"א - יכולים המבקרים להבחין כי בסמיכות לקברו של המהרש"א טמון יהודי אשר על מצבתו חקוק התואר הבלתי-מחמיא: 'יעקב הקמצן'...
"מה פשר ה'שכנות' הזו?" - שואלים אתם, ואכן השאלה במקומה... אולם בכדי להשיב עליה - מן הראוי להקדים ולספר את סיפורו של אותו 'יעקב הקמצן'...
ובכן בעיר קראקא, בתקופתו של המהרש"א - נודעה תופעה מעניינת... כאשר הייתה אחד מנשות האביונים, אשר נמצאו בעיר למכביר, מגיעה אל הדייג ומבקשת כי ימכור לה ראש וזנב של דג, בטענה כי אינה יכולה להרשות לעצמה את רכישת הדג כולו - הוא היה שוקל לידידה שני דגים שמנים, ומסביר לה כי 'שמעון הגביר' החליט להעניק דגים חינם על חשבונו - לאלו אשר אין ידם משגת לרכשם...
כאשר הייתה היא מגיעה אל חנותו של הקצב, ומבקשת מעט עצמות חמין - הוא היה ממהר לארוז לה שני קילו של בשר שמן, ומשטענה כי אין בידה האמצעים לשלם תמורת המעדן היקר - הוא היה מניח דעתה כי 'זלמן העשיר' ניאות להעניק בשר חינם לכל תושב נזקק, על חשבונו...
וכך היה חוזר על עצמו המחזה גם בחנותו של הירקן... האביונית הייתה מבקשת מעט שאריות, המוכר ממהר היה להגיש לה פירות וירקות משובחים ביד רחבה - ובנוגע לתשלום - הו... אין מה לדאוג... 'יוסף הסוחר' כבר ישלם עבור ירקותיהם של אביוני העיירה...
כך נהנו עניי העיר במשך תקופה ארוכה מארוחות משביעות ומזינות חינם אין כסף, אולם עובדה אחת הציקה להם וטרדה את מנוחתם: ידוע ידעו הם, כי אף ש'שמעון הגביר', 'זלמן העשיר' ואף 'יוסף הסוחר', הינם אנשים אמידים ובעלי ממון - הרי שבפירוש לא ניתן לומר כי הם עשירי העיירה!
בעיירה היה עשיר מופלג, גביר אדיר, ממש מליונר - בשם 'יעקב', או ליתר דיוק: 'יעקב הקמצן'... ולא בכדי זכה 'יעקב' הלזה לתואר המפוקפק... ניתן לומר כי הוא זכה לו בדין ולא בחסד...
מעולם הוא לא פתח את ידו אפילו כי הוא-זה, ואיש מאביוני העיירה לא יכול היה לדלות מזיכרונו מקרה בו נהנה בשווה-פרוטה מממונו של הלזה...
"הרי אין זה הוגן! מדוע על 'יוסף' ו'זלמן' ו'שמעון' מוטל לשאת בעול החזקת עניי העיר?!" - התקוממו הכל, "מדוע לא יתרום גם יעקב את חלקו וירים את תרומתו?" - היו הם מתלוננים מפעם לפעם, אולם דומה כי לאזניו של יעקב לא הגיעו כלל כל אותם דיבורים... הוא לא שינה את הנהגתו, ונמנע באופן עקרוני מלהעניק דבר מה בעל ערך למישהו...
כאשר מכלימים היו את פניו של יעקב ברבים, כאשר גוערים היו בו על קמצנותו, כאשר הוכיחוהו וטענו כי נראה שסבור הוא שיוכל ליטול עמו את כספו אל קברו - לא היה יעקב משיב מאומה, רק פושט את ידיו לצדדים כביכול מבקש לומר: "צודקים אתם, אולם מה אעשה ואיני יכול? פשוט אינני מסוגל להיפרד מכספי ולתנו לאחר זולתי!"...
אין פלא אפוא, כי כאשר נפטר יעקב הלזה לבית עולמו - לא שררה עצבות רבה בעיירה... ידידים לא נמצאו לו מבין שכניו ומכריו, איש לא יכול היה להצביע על מעשה טוב אשר עשה כלפי אי-מי, אפילו אחד מבני העיירה לא חש כי חב הוא לו הכרת הטוב מסיבה כל שהיא, וכך כשמנין מצומצם של מלוים צועד סביב מיטתו - הובל יעקב אל מנוחתו האחרונה, ועל מצבתו נחקק בהבלטה התואר המוזכר לעיל: 'יעקב הקמצן' - למען ישמעו ויראו כל הקמצנים שכמותו...
אלא שלאחר מותו של 'יעקב הקמצן' - נראה כי נפל דבר בשגרת שלוות חייה של העיירה קראקא. כאשר הגיעה שוב האביונית אל הדייג וביקשה דג לשבת - הוא התנה את קבלת הסחורה בתשלום מלא, כאשר היא המשיכה אל חנותו של הקצב - דרש אף הוא מחיר מפולפל, המחזה חזר על עצמו אצל הירקן...
התברר, כי 'שמעון הגביר', 'זלמן העשיר' ו'יוסף הסוחר' - הפסיקו את תמיכתם בעניי העיירה, ומעתה הוטל על כל אחד מהם לדאוג לעצמו לפרנסת בני ביתו...
האביונים המודאגים החליטו לשלוח משלחת אל המהרש"א, רב העיירה, ובעקבות המידע שמסרו - זימן הרב את שלשת הגבירים בכדי לברר מדוע הפסיקו באופן פתאומי את מעשה הנדבה לא היו אחראים שנים כה רבות.
התשובה אשר שמע, היכתה את המהרש"א בתדהמה מוחלטת.
שכן כך אמרו לו השלשה: "רבי, אמנם אנשים אמידים כולנו, אמנם פרנסתנו מצויה לנו ברווח כדי צרכנו ויותר, אבל בשום אופן אין באפשרותנו לפרנס את בני העיירה כולם! במשך כל השנים שחלפו - היה זה 'יעקב הקמצן' אשר העניק לנו מידי שבוע את הסכום הדרוש לשם פרנסת עניי העיירה, והוא היה אף זה אשר ביקש כי איש לא ידע על מעורבותו בדבר מצוה זו!
עתה, משנפטר יעקב - אין אנו יכולים שוב לעמוד בהוצאה הכבירה, ובעל כרחנו נאלצנו להורות לבעלי החנויות להפסיק את ההסדר המועיל!".
עוד באותו היום כינס המהרש"א את כל בני קראקא, וסיפר להם על אשר התגלה לו זה עתה. צעדו כל בני העיירה אל בית-החיים, וכשדמעות רותחות תלויות בעיניהם - ביקשו מר' יעקב מחילה על שחשדוהו לשווא וכפרו בטובתו.
עוד באותו היום התכנסו שבעת טובי העיר והחליטו פה אחד כי יש לשנות את הכיתוב המשפיל החקוק על מצבתו של ר' יעקב, אולם המהרש"א לא הניח להם לעשות זאת.
"לא ולא! קמצן היה יעקב, קמצן בכל הנוגע לכבודו שלו... עבור עצמו - הוא לא ביקש מאומה: לא תהילה ולא כבוד, לא פרסום ולא יוקרה... את כל מעשיו עשה הקמצן הזה אך ורק לשם שמים, אך ורק לכבוד בוראו יתברך, כאשר הוא אוחז בידו את מידת ה'קמצנות' עם מידת ה'נדיבות' - ובשתיהן יחדיו מחולל את מופת הנהגת-חייו.
"קמצן היה יעקב, ותואר זה אות-כבוד הוא לו! אין למחוק את תוארו ממצבתו, אולם זאת אבקש: לעת פטירתי - קברוני נא בסמוך לקברו של 'יעקב הקמצן', והלוואי ואזכה להיות במחיצתו אף בעולם שכולו טוב!" - סיים המהרש"א, וכדבריו נעשה כמובן.
זהו אפוא סיפור, אודות יהודי אשר חיבר בהנהגתו כאמור 'נדיבות' - עם 'קמצנות', את הנהגת 'המרבה' - עם הנהגת 'הממעיט', וכל אשר עשה לא עשה אלא לשם שמים. ... (מעובד מאתר dvar-tora.com
מיהו "חכם לב"?
"וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'..." שואל הרב לייב חסמן זצ"ל:
מהו חכם לב?! הרי כמה שידוע לנו החכמה נמצאת במוח, ומדוע משייכת התורה את החכמה ללב?!
ומתרץ "חכם מוח" זהו אחד שקנה חכמה - ניתן לומר עליו שהוא חכם אך אין קשר בין חכמתו למעשיו. דוגמת חמור נושא ספרים... לעומתו "חכם לב" החכמה מונחת אצלו לא רק בראש אלא גם בלב. היא באה לידי ביטוי במעשים שלו - חכמתו ניכרת.
מסופר על הרב ירוחם ממיר זצ"ל שפעם עלה לרכבת ותוך כדי הכניסה לקרון עם כל הדוחק והצפיפות, הבחין שנשמטה הכפפה מידו. במבט חטוף רגע לפני שהדלתות נסגרו הוא הספיק לראות אותה על הרציף כשהיא נתונה למרמס העוברים ושבים.
הדלתות נסגרו ובהחלטה של השנייה האחרונה הוא זרק את הכפפה שנותרה לו החוצה - אל הרציף.
הדלתות נסגרו והרכבת החלה בנסיעתה כשבבת חיוך על פניו של הרב.
אחד התלמידים שצפה במתרחש, אזר אומץ, ניגש אל הרב ושאלו: "מדוע הרב זרק את הכפפה השנייה לא די שאחת הלכה לאיבוד"?!
השיב הרב: אני כבר לא יוכל להשתמש באחת, לפחות זה שימצא את שתיהן - יהנה מהן...
כל אחד יכול היה להגיע למסקנה כזו אבל שעתיים לאחר מכן...
ההחלטה הזו של הרגע האחרון, מעידה שהחכמה לחשוב מה יצא לשני מזה... היא חלק ממנו.
סיפור ב' לשולחן שבת
"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.."
"לתת מכל הלב" – סיפור על נדיבות לב שממחיש את אהבת הנתינה והיכולת לשלוט ביצר בשעת משבר...
מסופר על רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל שפעם אחת התדפק על דלתו אחד מחסידיו שהיה עני מרוד, וביקש מהרבי: "רבי אנא עזור לי המצב דחוק הגעתי לפת לחם... ממש פיקוח נפש..."
מכיוון שלרב עצמו לא היה מה לתת, ניסה הוא למצוא דרך יצירתית להציל את משפחתו של החסיד.
והנה נתקלו עיניו בגביע הקידוש שהיה מונח על שולחנו. מבלי לחשוב פעמיים נתן לעני את הגביע וזה יצא שמח וטוב לב...
הרבנית שמעה את טריקת הדלת ויצאה לראות מה קרה. והנה הבחינה שחסר הגביע על השולחן.
פנתה לרב ושאלה: "היכן הגביע?!"
והרב הפטיר: "נתתי אותו הרגע לעני"...
הרבנית נדהמה ואמרה לו: "אתה יודע שמשובץ עליו יהלום יקר..כן?!..."
הרבי קפץ מהכסא וצעק: "וואי... אוי ואבוי..." תוך שהוא פותח בריצה לכיוון הדלת על מנת להשיג את העני... לאחר כמה דקות חזר הרב שכולו מתנשף, הרבנית שראתה שהוא חזר ללא הגביע, שאלה אותו: "היכן הגביע?" כשבבת צחוק על פניו "אצל העני" השיב רבי שמעלקא.
"אם כן מדוע רצת אחריו?!" שאלה הרבנית. "האם לא כדי להחזיר את הגביע היקר?!"
"בוודאי שלא" ענה רבי שמעלקא, "רצתי אחריו כדי לומר לו שידע, כי בגביע משובץ יהלום יקר ושלא ימכור אותו בזול"...
סיפור ג' לשולחן שבת
הקמצן הקדוש "כל נדיב ליבו יביאה..."
בדרשות המגיד מובא שישנם יהודים המשלבים את מידת הקמצנות עם מידת הנדיבות באופן בו כל אחת מהן אחראית על תחום אחר: מידת הקמצנות - שולטת בכל הנוגע לצרכי עצמם, ואילו מידת הנדיבות - משמשת לדברים שבקדושה.
אולם, ישנה דרך נוספת בה נכרכות שתי המידות הללו זו בזו, והיו לאחדים בידם של נותני בסתר, אלו אשר כלפי חוץ מציגים הם קמצנות מופלגת, אומץ יד מוחלט, על אף שבסתר משתמשים הם במידת הנדיבות שבליבם - רק לכבודו יתברך, שלא על מנת לקבל פרס או להתכבד במתת-ידם.
הסיפור הבא, עוסק ביהודי שכזה:
בבית הקברות של קראקא, עירו של המהרש"א - יכולים המבקרים להבחין כי בסמיכות לקברו של המהרש"א טמון יהודי אשר על מצבתו חקוק התואר הבלתי-מחמיא: 'יעקב הקמצן'...
"מה פשר ה'שכנות' הזו?" - שואלים אתם, ואכן השאלה במקומה... אולם בכדי להשיב עליה - מן הראוי להקדים ולספר את סיפורו של אותו 'יעקב הקמצן'...
ובכן בעיר קראקא, בתקופתו של המהרש"א - נודעה תופעה מעניינת... כאשר הייתה אחד מנשות האביונים, אשר נמצאו בעיר למכביר, מגיעה אל הדייג ומבקשת כי ימכור לה ראש וזנב של דג, בטענה כי אינה יכולה להרשות לעצמה את רכישת הדג כולו - הוא היה שוקל לידידה שני דגים שמנים, ומסביר לה כי 'שמעון הגביר' החליט להעניק דגים חינם על חשבונו - לאלו אשר אין ידם משגת לרכשם...
כאשר הייתה היא מגיעה אל חנותו של הקצב, ומבקשת מעט עצמות חמין - הוא היה ממהר לארוז לה שני קילו של בשר שמן, ומשטענה כי אין בידה האמצעים לשלם תמורת המעדן היקר - הוא היה מניח דעתה כי 'זלמן העשיר' ניאות להעניק בשר חינם לכל תושב נזקק, על חשבונו...
וכך היה חוזר על עצמו המחזה גם בחנותו של הירקן... האביונית הייתה מבקשת מעט שאריות, המוכר ממהר היה להגיש לה פירות וירקות משובחים ביד רחבה - ובנוגע לתשלום - הו... אין מה לדאוג... 'יוסף הסוחר' כבר ישלם עבור ירקותיהם של אביוני העיירה...
כך נהנו עניי העיר במשך תקופה ארוכה מארוחות משביעות ומזינות חינם אין כסף, אולם עובדה אחת הציקה להם וטרדה את מנוחתם: ידוע ידעו הם, כי אף ש'שמעון הגביר', 'זלמן העשיר' ואף 'יוסף הסוחר', הינם אנשים אמידים ובעלי ממון - הרי שבפירוש לא ניתן לומר כי הם עשירי העיירה!
בעיירה היה עשיר מופלג, גביר אדיר, ממש מליונר - בשם 'יעקב', או ליתר דיוק: 'יעקב הקמצן'... ולא בכדי זכה 'יעקב' הלזה לתואר המפוקפק... ניתן לומר כי הוא זכה לו בדין ולא בחסד...
מעולם הוא לא פתח את ידו אפילו כי הוא-זה, ואיש מאביוני העיירה לא יכול היה לדלות מזיכרונו מקרה בו נהנה בשווה-פרוטה מממונו של הלזה...
"הרי אין זה הוגן! מדוע על 'יוסף' ו'זלמן' ו'שמעון' מוטל לשאת בעול החזקת עניי העיר?!" - התקוממו הכל, "מדוע לא יתרום גם יעקב את חלקו וירים את תרומתו?" - היו הם מתלוננים מפעם לפעם, אולם דומה כי לאזניו של יעקב לא הגיעו כלל כל אותם דיבורים... הוא לא שינה את הנהגתו, ונמנע באופן עקרוני מלהעניק דבר מה בעל ערך למישהו...
כאשר מכלימים היו את פניו של יעקב ברבים, כאשר גוערים היו בו על קמצנותו, כאשר הוכיחוהו וטענו כי נראה שסבור הוא שיוכל ליטול עמו את כספו אל קברו - לא היה יעקב משיב מאומה, רק פושט את ידיו לצדדים כביכול מבקש לומר: "צודקים אתם, אולם מה אעשה ואיני יכול? פשוט אינני מסוגל להיפרד מכספי ולתנו לאחר זולתי!"...
אין פלא אפוא, כי כאשר נפטר יעקב הלזה לבית עולמו - לא שררה עצבות רבה בעיירה... ידידים לא נמצאו לו מבין שכניו ומכריו, איש לא יכול היה להצביע על מעשה טוב אשר עשה כלפי אי-מי, אפילו אחד מבני העיירה לא חש כי חב הוא לו הכרת הטוב מסיבה כל שהיא, וכך כשמנין מצומצם של מלוים צועד סביב מיטתו - הובל יעקב אל מנוחתו האחרונה, ועל מצבתו נחקק בהבלטה התואר המוזכר לעיל: 'יעקב הקמצן' - למען ישמעו ויראו כל הקמצנים שכמותו...
אלא שלאחר מותו של 'יעקב הקמצן' - נראה כי נפל דבר בשגרת שלוות חייה של העיירה קראקא. כאשר הגיעה שוב האביונית אל הדייג וביקשה דג לשבת - הוא התנה את קבלת הסחורה בתשלום מלא, כאשר היא המשיכה אל חנותו של הקצב - דרש אף הוא מחיר מפולפל, המחזה חזר על עצמו אצל הירקן...
התברר, כי 'שמעון הגביר', 'זלמן העשיר' ו'יוסף הסוחר' - הפסיקו את תמיכתם בעניי העיירה, ומעתה הוטל על כל אחד מהם לדאוג לעצמו לפרנסת בני ביתו...
האביונים המודאגים החליטו לשלוח משלחת אל המהרש"א, רב העיירה, ובעקבות המידע שמסרו - זימן הרב את שלשת הגבירים בכדי לברר מדוע הפסיקו באופן פתאומי את מעשה הנדבה לא היו אחראים שנים כה רבות.
התשובה אשר שמע, היכתה את המהרש"א בתדהמה מוחלטת.
שכן כך אמרו לו השלשה: "רבי, אמנם אנשים אמידים כולנו, אמנם פרנסתנו מצויה לנו ברווח כדי צרכנו ויותר, אבל בשום אופן אין באפשרותנו לפרנס את בני העיירה כולם! במשך כל השנים שחלפו - היה זה 'יעקב הקמצן' אשר העניק לנו מידי שבוע את הסכום הדרוש לשם פרנסת עניי העיירה, והוא היה אף זה אשר ביקש כי איש לא ידע על מעורבותו בדבר מצוה זו!
עתה, משנפטר יעקב - אין אנו יכולים שוב לעמוד בהוצאה הכבירה, ובעל כרחנו נאלצנו להורות לבעלי החנויות להפסיק את ההסדר המועיל!".
עוד באותו היום כינס המהרש"א את כל בני קראקא, וסיפר להם על אשר התגלה לו זה עתה. צעדו כל בני העיירה אל בית-החיים, וכשדמעות רותחות תלויות בעיניהם - ביקשו מר' יעקב מחילה על שחשדוהו לשווא וכפרו בטובתו.
עוד באותו היום התכנסו שבעת טובי העיר והחליטו פה אחד כי יש לשנות את הכיתוב המשפיל החקוק על מצבתו של ר' יעקב, אולם המהרש"א לא הניח להם לעשות זאת.
"לא ולא! קמצן היה יעקב, קמצן בכל הנוגע לכבודו שלו... עבור עצמו - הוא לא ביקש מאומה: לא תהילה ולא כבוד, לא פרסום ולא יוקרה... את כל מעשיו עשה הקמצן הזה אך ורק לשם שמים, אך ורק לכבוד בוראו יתברך, כאשר הוא אוחז בידו את מידת ה'קמצנות' עם מידת ה'נדיבות' - ובשתיהן יחדיו מחולל את מופת הנהגת-חייו.
"קמצן היה יעקב, ותואר זה אות-כבוד הוא לו! אין למחוק את תוארו ממצבתו, אולם זאת אבקש: לעת פטירתי - קברוני נא בסמוך לקברו של 'יעקב הקמצן', והלוואי ואזכה להיות במחיצתו אף בעולם שכולו טוב!" - סיים המהרש"א, וכדבריו נעשה כמובן.
זהו אפוא סיפור, אודות יהודי אשר חיבר בהנהגתו כאמור 'נדיבות' - עם 'קמצנות', את הנהגת 'המרבה' - עם הנהגת 'הממעיט', וכל אשר עשה לא עשה אלא לשם שמים. ... (מעובד מאתר dvar-tora.com