סיפור א' לשולחן שבת
 
מרוויח רק מי שעושה לשם שמים "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"
בפרשת השבוע מתארת התורה את השכר הגדול שמקבל פינחס, על מעשהו הנועז – קנאת ה'. לכאורה היו כאלו שהרגו הרבה אנשים שמרדו בה', מדוע דווקא פינחס עלה בשכרו על כולם?! נראה כי מי שעושה לשם שמים ללא נגיעות אישיות הקב"ה מתגמל אותו בהתאם...
על מנת להבין מה זיכה אותו בשכר כה גדול נביא סיפור שימחיש זאת:
שמעון היה עני מרוד שהשתכר בעמל כפיו מהיד לפה. יום אחד חשקה נפשו באגרטל יפה שיפאר את ביתו. הוא אסף פרוטה לפרוטה ומשהצטבר הסכום המבוקש הוא שם פעמיו אל השוק. הוא דמיין איך יראה הבית עם האגרטל החדש, במהלך כל הדרך אל המוכר בשוק... אך דא עקא כשהגיע לא נשאר באמתחתו מאומה – הכול נמכר!
"לא נורא שמעון, תבוא בעוד שבועיים אני מקבל סחורה..." – זעק לעברו המוכר.
"מה שבועיים... אין לך משהו למכור לי?!" –התחנן שמעון.
המוכר ריחם עליו ואמר לו: "ראה יש לי אגרטל ישן מאוד – קח אותו ברבע מחיר מחדש... ובעוד שבועיים יהיה לך...".
האגרטל היה עתיק מאוד. ושמעון התנחם בו כמוצא שלל רב. שכנו העשיר ראה אותו עם כד הענתיקה והחליט לחמוד לצון, הוא קרא לעברו: "שמעון אגרטל כזה מתאים לאוצרות המלך – תן את זה למלך והוא ישמח..."
שמעון לא חשב פעמיים – "לשמח את המלך! – איזו זכות!!!" – והוא שם פעמיו היישר אל הארמון כשהוא צועק לשומרים: "הבאתי מתנה למלך!"
המלך היה המום – "אם יהודי מביא למלך מתנה – אין זה כי אם אגרטל עתיק ויקר עד למאוד!" – חשב לעצמו...
מיד הוא הורה למשרתיו להביא למיטיבו שק מלא מטבעות זהב! שמעון חזר לביתו עשיר וכעת הפך לגביר שמעון!
הוא ניגש לחברו העשיר והודה לו על העצה... העשיר היה המום. אבל ראש עסקי יש לו... הוא מיד מכר את כל רכושו וקנה כד מצופה ביהלומים ושם פעמיו אל המלך.
המלך התרגש כל כך, וחשב לעצמו: "במה אוכל לגמול טובה לאחד שהביא לי מתנה שכזו ובוודאי שלא חסר לו כלום?!..." הוא הורה למשרתיו להביא לו מחדר האוצרות משהו נדיר ויקר ערך...
לא עברו כמה דקות והעשיר יצא מהארמון עם האגרטל הישן של שמעון... מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 
סיפור ב' לשולחן שבת
 
"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" . מובא במדרש רבה (כא,א) : "אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו" . ויש להבין, מדוע מגיע לו שכר זה בדין? מבאר רבי בן ציון סנה: מעשה הקנאות לא היה מתפקידו של פינחס, ויותר מכך - המעשה היה מנוגד לחלוטין לטבעו של פינחס ולמידותיו, כי היה פינחס נכדו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום.
 
פינחס זכה בשכר כל כך גדול כיוון שמעשהו היה לשם שמים. הוא לא חשב על התועלת שתצא לו מזה אלא מה הקב"ה ירוויח מזה... ושכרו היה בהתאם...
פינחס לא נקרא כהן כיוון שנולד לפני שחילקו הכהונה, אך אחרי קנאתו את קנאת ה' זכה להיות כהן שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום.
מובא במדרש תנחומא שנים עשר ניסים שקרו לפינחס וכל זאת בזכות מסירות הנפש של פינחס שלא פחד שייהרג בידי שבט שמעון ועוד נאמר לשבחו של פינחס, שלא ידע שמלאך ה' יעזור לו.
 
משל למה הדבר דומה:
לראש הממשלה שהלך עם המשרת - מנקה חדרים בביתו לביקור בעיירה סמוכה ללא כל ליווי נוסף. והנה בדרך תקף אותם שודד. הנער נחלץ להגן על המלך במסירות נפש גדולה. כגמול נתן לו ראש הממשלה מכיסו הפרטי סכום של מיליון ש"ח ושיבח אותו במסיבה גדולה שערך לכבודו.
לאחר מספר חודשים נשנה הדבר אך הפעם היה הותקף ראש הממשלה כאשר שומר ראשו האישי מהמובחרים של השב"כ. שומר הראש חיסל את המתנקשים במהירות רבה.
שומר הראש חשב לעצמו, בוודאי כשנגיע למשכן בית ראש הממשלה מחכה לי מסיבה תגמול יאה וחיים מאושרים...
עבר חודש, עברו חודשיים וכלום לא קרה. ניסה השומר ברמזים להזכיר לראש הממשלה וזה כאילו לא הבין... עד שהשומר אזר אומץ ואמר לראש הממשלה: "אני חייב לשתף אותך בהרגשה שיש לי... במה אני פחות טוב מהמנקה שלך?! לו עשית מסיבה ונתת לו סכום נאה, ואילו אני הצלתי אותך משני שודדים ולי לא נתת דבר. היתכן?!"
ענה לו ראש הממשלה: "יקירי, זה התפקיד שלך!. לכך הוכשרת ונועדת, בשביל זה אתה מקבל משכורת. ואילו אותו נער, זה היה לפלא איך מסר את נפשו למעני שהוא לא היה חייב ולמרות שאיננו מוכשר למצבים הללו – עשה הוא מעל המוטל עליו. ואילו אתה עשית את המוטל עליך, לכן אין אתה ראוי ליחס מיוחד!...
כן הוא הנמשל:
כך קרה בדיוק עם פינחס שנאמר: "ויקם מתוך העדה", מהי עדה? קם מעדת סנהדרין שפינחס היה שופט בתוך עדת סנהדרין ומסר את נפשו על קידוש ה' לקנאות את קנאתו בתפקיד שלא מוטל עליו ושלא הוכשר בשבילו, מה לו להתעסק עם עבריינים?! יכול היה הוא לומר: "בשביל זה יש שופטים ושוטרים שיטפלו במצבים אלו..."
אלא זה היה פלא שעשה פינחס מעל המוטל עליו ולכן אמר ה': "הנני נותן לו את בריתי שלום"
 
 
 
 
 
סיפור ג' לשולחן שבת מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 
בפירוט משפחות בני ישראל בפרשה מוזכר חטא קרח ועדתו והעובדה "ובני קורח לא מתו".  
ניתן להתייחס לפסוק שבכל דור ודור ובכל קהילה וקהילה תמיד ימצאו אנשים חסרי לב ...כלומר צאצאיו של קורח שממשיכים לעשות מחלוקת כל הזמן.
 
הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל מג'רבא זכה לשני שולחנות, לתורה ולגדולה במקום אחד. עשיר גדול היה, וגומל חסד. ראש וראשון העושר ניסוהו מן השמים גם בניסיון העוני, ונהפך עליו הגלגל. לכל דבר שבקדושה, ותרומתו נכבדה ורבה. מכיוון שעמד בניסיון זכרו בני ג'רבא את ידו הרחבה, הוקירו את גאונותו וגדלותו בתורה, והחליטו לתמוך בו ברווחה כדי שיוכל לשבת במנוחה על התורה ועבודת ה'. אבל "בני קורח לא מתו". נמצאו נרגנים חסרי לב שטענו, כי אין הקהילה חייבת בפרנסת הרב יותר משאר העניים. נכנסו רבני טוניס בעובי הקורה, והזהירו לנהוג ברבי שאול כבוד ויקר ולהכיר לו טובה על פועלו הרב לרווחת בני הקהילה. אבל הנרגנים לא סכרו את פיהם. ופעם, כאשר רבי שאול ישב בראש אסיפת נכבדי הקהל, קם אחד והחל להתריס נגדו במילים בוטות. קם רבי שאול, שכוהן היה, ואמר: "אבקש מכל הכוהנים הנמצאים כאן, שיצאו יחד עימי". ידוע שכוהנים רבים בג'רבא. תמהו לבקשתו, אך שמעו לדבריו. רבי שאול יצא, והכוהנים עימו. כאשר יצא האחרון שבהם - נפטר אותו אדם! והבינו שהתקיים כן מאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא תובע עלבונו של החכם. ורבי שאול שידע כי גורלו של הנרגן נחרץ, מנע את הכוהנים מלהיטמא באוהל המת והם נהנו מעצתו וברכתו.. מיני אז נזהרו הכל בכבודו  של הרב.
 
 
סיפור ד' לשולחן שבת
 
על בנות צלפחד נאמר : " וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה...."
מאז ומעולם יהודי שנתקל בבעיה הלכתית, או שהיה זקוק לעצה טובה, פנה אל הרב, מפני שחכמת התורה אינה חכמה רגילה אלא היא עטופה בהשגחת ה' עלינו וזאת מתוך דבקות בחכמת הרב.. בספר "אוצר המעשיות" מביא בהקשר לכך מעשה: מעשה שהיה באחת מערי פולניה, היו שני בחורים צעירים שעבדו שניהם ביחד זמן רב, ובכל מיני עבודות קשות ובעמל רב ואחרי זמן רב חסכו שניהם סך עשרת אלפים זלוטס, ויתייעצו שניהם מה לעשות בכדי להגדיל את הונם. ויאמר אחד לשני: היות וכבר יש לנו סכום הגון עכשיו, כדאי שנסע לערים הגדולות ולקנות מהסוחרים סחורות במחירים סיטונאים הדף טעון גניזה, נא לא לקרוא בשעת התפילה שאין זה עושה נחת רוח לבורא יתברך 3  שהם יותר זולים ממה שאנחנו קונים פה בעירנו. וכך החליטו וכן עשו ויסעו ברכבת למחוז חפצם והיות וידוע לכל שברכבות תמיד מצוים גנבים כייסים, ויחליטו לתפור את הכסף בתוף שקית ולתופרה בתוף אבנטו של אחד מהם והשני ישגיח על חברו שלא יגנבו ממנו את כספם. והם ברכבת כל כמה דקות היו בודקים את כספם נמצא במקומו וכמה תחנות לפני מחוז חפצם והרכבת מלאה עד אפס מקום מנוסעים ודוחק גדול מאד וישאל החבר לחברו שימשש לראות את הכסף נמצא באבנטו כרגיל, וימשש והכסף איננו ויבהלו שניהם ויתחילו לחפש היטב ואין שום סימן לכסף. ויעמידו את הרכבת ויודיעו לשוטרי הרכבת על הגנבה, ויחפשו השוטרים בכל האנשים ולא מצאו דבר ולא היתה להם בררה עוד לעיכוב הרכבת ויגידו לנהג הרכבת שימשיך את דרכו. ויגיעו לתחנה הראשונה שלאחר המקרה, וירדו שני הבחורים מתוך אונס כי אין להם כסף בידם איך לחזור לעירם, ויתמרמרו מבכי שניהם ולא ידעו מה לעשות. וישאלו באותה עירה אם יש יהודים גרים בעירה הזו ויאמרו להם שיש שכונה שלמה של יהודים. וילכו לשכונת היהודים וישאלו לבית הרב, וילכו אליו והם עודם עצובים ומיואשים ועיניהם נפוחות מבכי ומהתמרמרות, ויאמר להם הרב נא לנוח ואחר כך תספרו לי מה קרה אתכם. כי לא יצא הדיבור מפיהם ויביאו להם קצת תה חם וישתו וירווח להם. ויספרו לו את כל הרעה שמצאתם, ויאמר להם: לינו הלילה פה ונטכס עצה למחר, נראה מה שהקדוש ברוך הוא ידריכנו, והאנשים לנו אותו ערב בבית הרב. למחרת בבוקר אמר להם הרב: עכשיו לכו והודיעו לעיתונים הגדולים את כל מה שקרה לכם ותגידו שנגנב לכם עשרים אלף זלוטס, ויאמרו לו: איך נשקר ונגיד עשרים אלף וזה רק עשרת אלפים וגם המשטרה רשמה ביומנה על המקרה שלנו ועל סכום הכסף שנגנב שהוא עשרת אלפים זלוטס, אמר להם אתם תעשו כמו שאני אומר לכם. ואם המשטרה תבוא ותחקור אתכם גם תגידו אותו דבר, עד שיגיעו מים עד נפש אז תודו שזה עשרה ולא עשרים אלף ואם ישאלו אתכם למה כחשתם? ואמרתם שאני נתתי לכם את ההצעה, ותראו שבעזרת השם הכל יהיה בסדר אחר כך. ויתן להם קצת כסף כדי לנסוע בחזרה ויעשו כדברי הרב, ובכל העיתונות נודע ששני יהודים נשדדו ברכבת בסכום של עשרים אלף זלוטס, והמשטרה לא יכולה לתפוס את הגנבים, והמשטרה ראתה ביומנה שהאנשים שנשדדו הודיעו קודם שהסכום שנשדד מהם היה עשרת אלפים זלוטס, ומה פתאום אומרים עכשיו עשרים אלף. ויהי העניין חשוד בעיניהם וישלחו לקחת את שני הבחורים ויחקרו אותם והם עומדים בדיבורם שזה עשרים אלף זלוטס, ויהיו בעיניהם כחשודים ויכניסו אותם לחדר כל אחד לחוד וימשיכו לחקור אותם בכל מיני חקירות עד שלא יכלו לסבול ויודו ויספרו את הנכון שהרב הציע להם להגיד כך. תכף שלחו לקרוא לרב, וישאלו אותו האתה אמרת לאנשים האלו שיגידו עשרים אלף במקום עשרת אלפים? ויאמר להם כן, ולמה, עשית זאת? ויאמר להם: בעוד שעתים עם הוצאה שניה של העיתונות תראו את החידוש. ויחכו לצאת ההוצאה השניה ובכותרות הראשיים כתוב שבכפר פלוני ישנם הרוגים ופצועים והמשטרה גילתה חבורת שודדים שהיו שודדים את הרכבות והחבורה היתה שולחת לפי תורנות את אנשיה לרכבות לשדוד ועכשיו הלכו ששה גנבים לשדוד שנפל עליהם התורנות והם הביאו עשרת אלפים זלוטס שהצליחו לשדוד. אבל העיתונות פרסמה על שוד של עשרים אלף, ונפל החשד על אלו ששדדו שלקחו את חצי השוד לעצמם, וכך התלקח ריב ביניהם עד שנהפך לקרב דמים שנפלו ביניהם הרוגים ופצועים והוזעקה המשטרה למקום, וכתרו את המקום והצליחה המשטרה לתפוס את כולם וכך הוחזר כספם של היהודים הנשדדים בפקחותו של הרב שעשה את זה בחכמה.
מהמעשה הזה למדנו כמה טוב לשאול בעצם הרבנים שתמיד מדריכים אותנו לדרך הישרה והשם יברכם ולא יפקד מושבם, אמן