סיפור א' לשולחן שבת
"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר"
יהודה עומד בתוקף מול יוסף ומוכן להיות לעבד במקום בנימין בגלל התחייבותו ליעקב להיות ערב לכך.
נלמד מיהודה שהבטחות חייב לקיים גם כשהמחיר גדול . יהודה היה מוכן להקריב את חייו ובלבד שלא להפר את שהתחייב כלפי יעקב .
הגאון רבי אלעזר בלגיד זצ"ל, היה רבה של הקהילה הסיציליאנית בטריקלה. בהקדמתו לספר "בית העוזיאלי" סיפר את קורות נדודיו.
פעם עצרו השוטרים איש יהודי, אך הוא הצליח להמלט מידיהם. השוטרים רדפו אחריו, ולאחר מרדף ארוך תפשו אותו והיכוהו נמרצות, חבטוהו באלות והריצוהו לבית הסוהר.
היהודי הואשם בפשע שאף פעם לא ביצע אך את הגויים הדבר לא העסיק. העיקר שיהיה מישהו שישב בכלא ובמיוחד שזו הזדמנות פז לפגוע בעוד יהודי.
זעק היהודי שחף הוא מפשע, וביקש את עזרת אחיו. אך מה הם יכלו לעשות?  החליטו לפנות אל הרב לקבל עצה  .
קם רבי אלעזר, הלך לשופט העיר והפיל תחינתו לפניו, שישחררו את העציר. דבריו, שיצאו מן הלב, נכנסו ללב השופט, והורה לשחרר את האיש.
למחרת, בבוקר יום השבת, הובהל הרב אל השופט. הוא מצא בלשכתו את המושל הצבאי.
המושל הצבאי עמד זועף ועצבני והרים את קולו על הרב: " איך מלאך ליבך להתערב בסדרי החוק? היהודי ששיחררת הוא פושע מסוכן ! עליך להשיב מיד את האסיר לכלאו! "
הרב אלעזר , שידע שהיהודי חף מפשע , עמד בתוקף מול המושל הצבאי: " מצטער מאוד אדוני המושל אך האסיר יצא את העיר".
דברי הרב אלעזר הרגיזו את המושל הצבאי וחמתו בערה בו.
"אם לא תסגיר את האסיר תוך שעה, אתה תשב במקומו! " צעק המושל.
הרב אלעזר לא התרגש מאיומיו של המושל: " כבר למדתי מעשה מאבותיי שהיו מוכנים למסור את עצמם ולא להסגיר אחרים" . המושל לא האמין למשמע אוזניו ומיד הורה לאסור את הרב אלעזר ולענותו עד שיסגיר את האסיר.
הרב סבל את העינויים בגבורה ולא נשבר . לאחר העינויים הקשים , הורה המושל להחזיקו במאסר.
בני הקהילה התגייסו לאסוף כסף למצוות פדיון שבויים ושילמו הון עתק תמורת שיחרורו.
הקב"ה מיהר לשלם למושל כגמולו וכעבור חודש ימים, מת במיתה משונה.
מיד , קרובי המושל האשימו את הרב שבגלל הקפדתו מת המושל וביקשו לגאול את דמו ולהרוג את הרב.
הרב אלעזר נאלץ להימלט לסאלוניקי, חסר כל - ומודה לה' על המצוה שהתגלגלה על ידו, לפדות יהודי ממעצר גם אם במחיר מאסרו ומעמדו וכמו שאמר יהודה ליוסף כשרצה לשבות את בנימין: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי"
 
סיפור ב' לשולחן שבת
הגולם מפראג
בני יעקב הואשמו ע"י יוסף בריגול ולאורך כל ההיסטוריה ניסו הגוים להעליל עלילות על היהודים כדי לפגוע בהם.
בחלק גדול מהמקרים העלילות הפכו לפוגרומים – פגיעה קשה ביהודים ובמעט מהמקרים הצליחו חכמי ישראל במקומותם להציל את היהודים מהעלילה . יהודה שעמד בפני יוסף סיפק את הדוגמה לעמידה איתנה על האמת ואף את היכולת להתמודד במידת הצורך בכח הזרוע כנגד המלכות. סיפור דוגמה לעילה שהוזמה הייתה בפראג:
לאחר עלילות דם רבות שהעלילו הנוצרים על היהודים בפראג, ולאחר מינוי הכומר תדיאוס שונא היהודים, עשה המהר"ל שאלת חלום: לדעת כיצד יוכל להילחם בכומר השונא?
המהר"ל קיבל בחלומו תשובה משמים, לפי סדר אותיות הא"ב: אתה ברא גולם, דבק החומר ותגזור זדים, חבל טורפי ישראל. בעשר מילים אלה ובכוחם אפשר ליצור גולם. את הסוד הזה מסר המהר"ל לחתנו - רבי יצחק כץ ולתלמידו הגדול - רבי יעקב ששון הלוי. הוא ביקש שהדבר יהיה בסוד כמוס, ומסר להם כיצד להתנהג במשך שבעת הימים הבאים.
בלילה השביעי, הלכו שלושת הצדיקים לנהר, ומחומר וטיט שליד הנהר יצרו צורת אדם גדול קומה. הם הקיפו את הגולם שבע פעמים, תוך שהם אומרים פסוקים, כוונות וייחודים בכוונה גדולה. בגמר ההקפות, התאדם הגולם והיה כברזל מלובן באש. אח"כ החל הגולם להעלות אדים ולקרום עור, עצמות וגידים, עד שנהיתה דמותו כדמות אדם ממש. ואז עמדו שלושת הרבנים למרגלות הגולם ואמרו כולם יחד עם כוונות: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", לפתע הגולם זז, התנועעו עפעפיו ופקח את עיניו. אז אמר הרב בקול מצווה: "אתה קום ועמוד על רגליך". מיד עמד הגולם לפניהם בהכנעה. הם הלבישו אותו בבגדים שהכינו מראש, הדומים לשָמָש בית דין. אמר לו המהר"ל: "לך אחרינו הביתה".
הרב ועוזריו הביאו את הגולם לחדרו ששימש גם כבית דין. אמר לו הרב: "דע לך, אנחנו בראנו אותך עפר מן האדמה, כדי שתשמור את ישראל מכל הצרות הבאות עליהם משונאיהם. שמך יקרא יוסף ותגור בביתי, בחדר הזה שהוא בית דין. אתה תהיה שמש בית הדין ועליך לשמוע בקולי לכל אשר אצווך. תלך אפילו באש ובמים בלי פחד, כי לא יאונה לך כל רע, עד שאני אגזור עליך לשוב לעפר, כי ממנו נוצרת".
יוסל'ה הגולם היטיב לשמוע. הוא היה מבין כל לחש ורמז קטן, אך היה אילם. בהתחלה הגולם קצת 'פישל', וגם כולם פחדו ממנו, אך לבסוף התרגל הגולם לתפקידו ולאנשים אשר סביבו, וגם האנשים התרגלו אליו. הוא היה יוצא בין הבריות, וכולם ידעו כי הוא שומר עליהם מכל דבר רע.
בליל בדיקת החמץ, הלביש הרב את ה"גולם" בגדי איכר נוצרי, קשר לו חבל במותניו כסבל, ושלח אותו לרחובות היהודים לשומרם מכל פגע רע. בחצי הלילה ראה הגולם דמות אדם עם עגלתו ברחוב, תפס את האיש עם עגלתו ועם סוסיו והיכהו עד זוב דם, הוליכו למשטרה ומיד אח"כ ברח משם ונעלם.
השוטר התורן חקר את האיש המוכה ושאל אותו: "מה קרה לך? מדוע הוכית? מי אתה? מאין באת?" אך האיש מילא פיו מים. לאחר חקירה קצרה וחיפוש מצאו השוטרים בעגלה של האיש ילד נוצרי שחוט עטוף בטלית. חקרו את האיש וסיפר להם כי עשה זאת מפני שהוא חייב ליהודי עשיר חמשת אלפים דינר, היהודי מציק לו בדרישתו שיחזיר לו את חובו, וכיון שאין בידו להחזיר את חובו, שחט את הילד, כדי לזרוק את גופתו בבית העשיר. כך היהודי יוצא להורג ואז יהיה לו שקט ממנו. הקצין נדהם בשומעו זאת ואמר: "אכן נודע הדבר, אך מי היכה אותך וכיצד הגעת לכאן?", זאת איש לא ידע, מלבד הרב.
הנוצרי הושלך לכלא, הדבר התפרסם, והיהודים הבינו כי נס גדול אירע להם והודו לה' שהצילם.
 
סיפור ג' לשולחן שבת
חיים אינם קרקס
מומלץ לקרוא את הסיפור הבא כדי לחדד את המסר משני הסיפורים בשתי הסעודות.
משה היה ילד קטן, ואביו לקח אותו בימי החופשה אל הקרקס. הוא אהב מאוד את החיות המאולפות ומכולם את הפיל האפריקני שהרשים אותו במיוחד. בעת ההופעה,  הציג היצור הגדול הזה את מיטב כישוריו וקצר מחיאות כפיים קהל הצופים הנלהבים.
בשעה הקצרה של ההפסקה,  בין מופעי הבידור נקשר הפיל אל יתד קטנה. רק סנטימטרים ספורים ממנה היו תקועים בקרקע. היה ברור למרות שלשלת הפלדה הכבדה שהונחה שם, החיה הענקית הזאת שיכלה לעקור עץ שלם על שורשיו מן הארץ ללא כל קושי, הייתה מסוגלת בקלילות רבה למשוך את יתד העץ ולברוח. זה לא קרה! הדבר עורר את סקרנותו של משה מאוד, מה מונע את הפיל האדיר לעשות ככה? לשאלתו את אביו קיבל את התשובה פשוט כי הפיל מאולף, ולכן - איננו מעלה על דעתו לברוח.  התשובה לא סיפקה את משה : אם בעל החיים היבשתי הגדול ביותר קיבל את מרותו של האדם,  ואף אומן לספק לו את צרכי הבידור שלו,  מדוע נאלצים מפעיליו לקשור אותו בעת ההפסקות?
 
משה ניסה למצוא למצוא את התשובה ולאחר זמן מה מצא איש חכם שסיפק לו את התשובה: "הפיל"  כך הוא אמר " איננו מנסה להימלט, כי הוא הגיע לקרקס כשהיה צעיר לימים, וכבר מאז נקשר לאותה פיסת עץ.”
משה עצם את שתי עיניו, וניסה לדמיין את גור הפילים הקטן בימיו הראשונים. לא היה לו צל של ספק כי אז הפילון דחף ומשך את היתד בכל כוחותיו. משה דמיין את הפיל הקטן מתאמץ, נושף, מזיע, וייגע, כדי לתלוש את היתד  אחת ולתמיד. אך לשווא!  היתד הייתה חזקה ממנו.  הוא הלך לישון מותש ומאוכזב. למחרת, המשיך במאמציו להשתחרר . כך קרה גם בימים הבאים, כאשר גם ניסיונותיו הללו - עלו בתוהו. עד אשר הגיע אותו יום גורלי בחייו של הפילון.  הוא התייאש מלהילחם! הוא השלים עם תבוסתו וחוסר האונים שלו, ונכנע לגורלו. כיום, הפיל הוא כל כך ענק, שברגע קט הוא יוכל לשבור את היתד הקטנה בתנועה קלה. אבל משקעי התבוסה של העבר המר, אינם מרפים מן הפיל, והם לופתים אותו כצבת פלדה. לכן, הוא לא מסוגל להעלות בדעתו שהוא בכלל מסוגל להכניע את המוט אי פעם.
הפרשה מתחילה "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ..." יהודה הוא האח היחיד ששם כנגד המשנה למלך מצרים מתוך ידיעה ברורה שאפשר לשנות את המציאות גם שעומדים כנגד השליט של המעצמה הגדולה ביותר באותה תקופה. האמת שמנחה את יהודה מאפשרת לו לעמוד איתן בשונה מכל אחיו שלא העיזו לדבר מתוך תחושה שלא ניתן לשנות את רוע הגזירה.
המסר לילדים – ללכת עם האמת ולא ליצור לעצמם מחסומים מגיל צעיר אלא להכיר את היכולת להתמודד עם אתגרים בכל שלב בחייהם הכל מתוך ענווה והכרה בברכה הדרושה מהקב"ה.
 
סיפור ד' לשולחן שבת
יוסף אומר לאחיו בפרשה "....אַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי ה' לִפְנֵיכֶם " . האדם חושב שהוא יכול לשנות כל דבר בעולם מבלי להכניס למשוואה את הקב"ה שמנהיג את העולם בכלל ובפרט.
פעם נסע רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל ברכבת. בקרון ישב יהודי נוסף והשניים שוחחו ביניהם.  אמור לי, רבי יהודי - שאל ה"חפץ חיים" - האם קובע אתה עתים לתורה? "
"למען האמת" - ענה האיש – "אין עתותי בידי, שכן סוחר אני, ועול הפרנסה רובץ על כתפי. משעת בוקר מוקדמת ועד שעת לילה מאוחרת טרוד אני בעסקי מסחרי, שאם לא כן יקדימני אחר ויקפח את פרנסתי".
"טועה אתה" - אמר החפץ חיים" – אמשול לך משל למה הדבר דומה?
לכפרי אחד שנסע לעיר הבירה כדי לדבר עם שרי המלך בעניין חשוב. ישב האיש בקרון הרכבת ובקוצר רוחו נדמה היה לו כי הנסיעה איטית והוא רצה כבר להגיע.  מה עשה?  הסיר האיש את מעילו,  הפשיל את שרווליו ובכל כוחו דחף את דופן קרון הרכבת מבפנים... "מה אתה עושה? " תמהו שאר הנוסעים.
"יודע אני" - אמר האיש – "כי בשעה שהסוס מושך את עגלתי, והוא מתקשה במעלה ההר, יורד אני מן העגלה ומסייע לו על ידי כך שאני עוזר בדחיפה... גם כאן  אני דוחף את הקרון כדי שיסע מהר יותר... "
"כפרי שכמוך" - צחקו הנוסעים – "וכי באמת סבור אתה כי בכוחך הדל הנך מסייע לקטר הרכבת בעל הכוח העצום? ועוד כשאתה בפנים הרכבת?...  "
כן הוא גם הנמשל - אמר ה"חפץ חיים" - הקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים דואג לכל בריותיו וזן את כל העולם כולו ברחמיו. האם באמת חושב אתה כי על ידי טרחתך בענייני פרנסתך יגדלו הכנסותיך?...
חשוב להעביר את המסר לילדים כי התוצאות למאמצים האנושיים תלויות במעשינו ובמאמצנו אך הם מצטרפים לברכה של הקב"ה לכל אדם ולכן נראה לעיתים אנשים שחושבים שהצלחתם תלויה אך ורק במאמציהם ....
 
סיפור ה' לשולחן שבת
"וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב.. "
ומבאר רש"י שנתן לו סימנים במה היה עוסק כשפירש ממנו, פרשת עגלה ערופה. ומובא בספר 'דרכי מוסר' שאלה:
יש להבין למה מסר יוסף דווקא סימן זה, ולא נקט סימנים אחרים?
והוא משיב על פי סיפור שהיה: מעשה שהיה בוילנא בזמן הגר"א:
באשה מסכנה שבעלה עזב אותה אחר נישואיה, ונעלם מביתו. לאחר שנים רבות בא אדם ואמר שהוא הבעל שנעלם, אף נתן הוא סימנים ברורים היכן הייתה החתונה ומה היה לפרטי פרטים בראשית חייהם המשותפים...
 
הדמיון היה רב בינו ובין הבעל הנעלם אך עדיין חששה האישה שלא מדובר באותו האדם למרות שידע לפרטי פרטים דברים שהיו ידועים רק להם...
פנו לגאון מוילנא שיכריע.
אמר להם הגאון: "בשבת תביאו אותו לבית הכנסת ושם תאמרו לו שישב במקומו הקבוע שישב בעבר".
עשו כדבריו, ולא ידע האיש היכן מקומו. כך נודע שהינו בן-בליעל שרצה לרמות ולשקר.
לפליאתם השיב הגאון: שכל הסימנים שנתן הרמאי אינם ראי'ה כי יתכן שפגש פעם את הבעל האמיתי ומפיו נודע לו הכול. אבל על דבר שבקדושה, היכן המקום בבית הכנסת, לא נתן דעתו שצריך לברר אצל הבעל, כי הרשע לא יחשוב כלל בענייני קדושה מעצם טבעו...
וזה ששלח יוסף ליעקב סימן מובהק כי יוסף הוא לא רמאי. כי מי שרמאי לא היה נותן את דעתו לברר על תלמודו, היכן למד ובאיזה עניין.
ויותר מזה רצה יוסף להראות ליעקב, שבכל השנים עדיין הוא בצדקו, שהרי זכר לשלוח סימן מתלמודו שלמד עם יעקב, ואילו היה רשע לא הייתה דעתו על הסימנים הללו... 
 
סיפור ו' לשולחן שבת
" וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו"
מובא במדרש רבה "ר' חמא בר חנינא אמר, אילו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת. ולמה הכניס עצמו לסכנה? הוי אומר משום שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו." ובמדרש תנחומא (פרק ה) נאמר: "למה אמר יוסף הוציאו כל איש מעלי, אמר יוסף מוטב שאהרג ולא אבייש את אחיי בפני המצרים."
והרי יוסף הכניס עצמו לסכנה כמו שאמרו במדרש אילו בעט בו אחד מהם מיד היה מת. ומבואר על כך בספר 'לב שלום':
זהו מיסודות תורתינו הקדושה - אין בונין את עם ישראל על חורבן זולתו! גם אם מדובר בבניין עולם מול בזיון רגעי בפני מצרים שפלים!
וכך אומר יוסף בליבו, "מוטב שאהרג ואל אבייש את אחיי בפני המצרים" כלומר: עדיף שאהרג, ואף שעל ידי כך יחסר ממניין השבטים, ועתיד האומה תלוי בזה, העיקר שלא לבייש את אחיי בפני המצרים, מפני שדבר זה ידע יוסף בבירור, שאם עתיד עם ישראל תלוי בזה שיבייש את אחיו הרי שלא תצמח שום טובה מכך, מאחר ועם ישראל אינו קם על דריסת אחרים...
ומסופר על ר' העשיל שהתארס עם בת עשיר גדול, וכשהגיע לפני החתונה להתארח בשבת בבית הוריה , דאגו שיהיה לו בית שישהה בו סמוך לבית המחותן.
ביום שישי הביט מהחלון, וראה שבבית מחותנו הכינו עיסה גדולה כדי לעשות ממנה אטריות, והניחוה להתייבש כדי שיוכלו אחר כך לחתכה לפרוסות דקות, כדרך שעושים 'קוגל'.
תוך שהוא מביט בכלתו, ראה שתרנגולת עלתה על העיסה השטוחה וניקרה מהעיסה. כשראתה זאת הכלה,ניגשה אל התרנגולת וזרקה אותה בחמת זעם והטיחה אותה לכותל.
כיוון שראה רבי העשיל את התנהגותה, אמר בליבו: "וכי אני אתחתן עם אחת שיש בליבה אכזריות כה רבה?!, לא! זה בלתי אפשרי. אבל מצד שני, לבזותה ברבים עוד ממש בשבת של עליה לתורה, גם זה בלתי אפשרי.
חיכך בדעתו ואמר, אם כך עדיף שהם ישלחו אותי, ובלבד שלא אפגע בה...
מה עשה?
הלך לבית הכנסת ועשה עצמו כאילו הוא רוצה לגנוב את הכסף שיש בקופה של צדקה, ומשראו זאת יושבי בית המדרש, תפסוהו! גנב הוא! ומיד נתפרסם בעיר שתפסו גנב בבית הכנסת ובכך "הצילו" את הנגיד שלא 'ייפול בפח' עם חתן גנב וביטלו את השידוך, כרצון הרבי ר' העשיל...
לאחר מכן שאלו אביו: "אמור לי בני, מה קרה כאן? הרי יודע אני שאינך גנב, ואם כן למה העלילו עליך עלילה כזאת?!"
עמד רבי העשיל וסיפר לאביו את מה שראה, שהכלה זרקה בחמת זעם ובאכזריות מרובה את התרנגולת מעל הבצק של האטריות, ואם כן אין הכלה הזאת ראויה להתחתן עמה, אבל לא רציתי לבזותה אמרתי בליבי, שעדיף שהם יבטלו את השידוך מאשר שאני אבטלו וע"י זה אפגע בנערה הזאת ותתבייש מחמתי.
 
סיפור ז' לשולחן שבת
שנאת חינם
הקב"ה אומנם סובב כל זאת כדי שבני ישראל ירדו למצרים ושם תתקיים גזירת ברית בין הבתרים,: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם..." ובאופן מעשי, הגורם לגלות הנוראה, ולכל הצרות שסבלו עם ישראל במצרים, היה שנאת חינם (של האחים כלפי יוסף) ולשון הרע (של יוסף על אחיו).
יחד עם זאת , הדבר שהיצר הרע מפחד ממנו יותר מכל הוא לימוד התורה הקדושה, שהרי הקב"ה אמר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". לכן היצר הרע נותן לאדם לקיים כל מיני מצוות ובלבד שלא יעסוק בתורה. וראינו גם שלימוד תורה אינו מועיל כאשר יש שנאת חינם (יומא ט:): ''מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, במצות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם". לכן לפעמים היצר הרע מוכן לתת ליהודי לעסוק בתורה, ובלבד שלא יפריע לו לגרום לשנאת חינם, כפי שממחיש המעשה הבא:
לפני מאות שנים בברצלונה שבספרד חי ת"ח רבי יעקב הצדיק שהיה יושב והוגה בתורה הקדושה מבוקר ועד ליל, ולא עסק בדבר נוסף מעולם. זוגתו הצדיקה נטלה על שכמה את עול פרנסת הבית וניהולו ובלבד שבעלה, ר' יעקב, המתמיד לא יבטל מלימודו. עבור דבר אחד בלבד היה מסכים ר' יעקב לסגור את הספר, לצאת מבית המדרש וללכת אפילו עד קצה העיר - השכנת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. הוא היה מדבר בהתלהבות על גודל איסור המחלוקת ומעלת הוותרנות, האריך לתאר את צערו של אבינו שבשמים כשרואה את בניו מתקוטטים, ולא עזב את המקום עד שהפכו אויבים לאוהבים ורודפי מריבה לרודפי שלום. שמו נישא למרחוק כמי שמשכין שלום ואין ריב ומחלוקת אשר רבי יעקב לא יוכל להם.
במשך השנים המשפחה גדלה, לרבי יעקב נולדו ארבע בנות, והם חיו בעוני ובדלות. כאשר היה מציע עזרה לאשתו בעול הפרנסה, היא היתה נעלבת ואומרת: "חס ושלום, וכי לי לא מגיע חלק בתורה? אלו פנים יהיו לי בעולם הבא אם יראו ששלחתי את בעלי המתמיד לעבוד במקום ללמוד תורה?"
יום אחד, כאשר שב רבי יעקב מהתפילה, ראה שעל פני אשתו ניכרים סימני עצבות. הוא מיהר לשאול אותה לסיבת הדבר והיא השיבה בצער: "שלוש הצעות שידוכין עבור בתנו הבכורה נאלצתי לדחות בשבוע האחרון... כל זאת בגלל מצבנו הכלכלי הירוד. לפי הגילאים של הבנות, צריכים אנו כבר לחשוב על שידוך לבת הרביעית. עד מתי תאלצנה בנותינו להישאר בבית רווקות, בזמן שכל חברותיהן חוגגות חתונות וברית מילה לילדיהן? מה אשיב להן, שבגלל שאביהן מתמיד בתורה, אין לנו אפשרות להשיא אותן?"
"ומה את רוצה שאעשה?", שאל רבי יעקב כשהוא משתתף בצער, "הרי את התעקשת תמיד שאלמד תורה ולא אעבוד וה' ית' יעזור. אולי בכל זאת אנסה למצוא מלאכה ששכרה בצידה".
"בשום פנים ואופן לא", נחרדה, "לא התכוונתי שתלך לעבוד. כעת לא זה מה שיעזור. יש לי רעיון אחר: ידוע לך שמעבר ליער הוקמה עיר יהודית חדשה אשר תושביה יהודים יראים ושלמים ומוקירים את התורה ולומדיה. לך לשם, עלה על בימת בתי הכנסת, אמור להם דרשה יפה מנופת אמרי פיך ותספר להם על מצוקתך ועל המצווה הגדולה לעזור לאברך מתמיד בתורה להשיא את בנותיו. כך תוכל לאסוף סכום נאה תוך זמן קצר ולשוב ללימודך".
רבי יעקב הסכים, וכבר באותו היום יצא אל הדרך. לאחר שעות של הליכה ביער, הוא רואה לפני איש זקן, גבה קומה ויפה תואר, לבושו מפואר ומבט עיניו מפיק טוב. הזקן הבחין ברבי יעקב ובחיוך רחב ולבבי פנה אליו ואמר: "שלום עליך, מאין תבוא ולאן אתה הולך?"
"איש של תורה אני", השיב רבי יעקב, "יומם ולילה אני הוגה בתורה הקדושה ובביתי ארבע בנות בוגרות. אין בידי אפילו פרוטה כדי להשיאן ולכן חשבתי ללכת לעיירה השכנה כדי לבקש מיהודים נדיבים שיעזרו לי".
פני של הזקן התכרכמו ועיניו הביעו צער וזעזוע עמוק. הוא אמר בהתרגשות: "זה ממש בזיון התורה! זו תורה וזו שכרה?! על יהודי יקר כמוך לנדוד ולהתבזות?! היכן הם אנשי העיר ופרנסיה האדישים שאינם מבחינים במרגלית היקרה שברשותם? אני לא אתן לדבר כזה להתרחש! יהודי כמוך אשר התורה היא כל עולמו, אסור שיתרוצץ ויתבזה באיסוף פרוטות..."
הזקן פתח את תיקו המפואר, הוציא מתוכו קופסא קטנה ומתוכה הוציא יהלום. הוא נתן את היהלום בידיו של רבי יעקב הנדהם, תוך שהוא אומר: "אבן זו שווה סכום רב. שוב לעירך ומסור אותה רק לאיש שבאמת מומחה ומבין ביהלומים, ותקבל עבורה סכום שאמור להספיק עבור הוצאות שידוכין, אירוסין, נישואין ואפילו יישאר לך עודף".
רבי יעקב הנרגש אמר לזקן תודה, עשה לו "מי שברך" ארוך ומיוחד וחזר לעירו. אשתו בהתחלה לא האמינה למשמע הסיפור המוזר, אך כאשר ראתה את השטרות הרבים שקיבל עבור היהלום, היא נרגעה ואמרה: "אתה רואה, אמרתי לך: אתה תשב ותלמד וה' יתברך יעזור".
שידוך מעולה נסגר והחתונה נערכה ברוב פאר והדר. רבי יעקב חזר לתלמודו מתוך רגשות של אושר ונחת.
כעבור שנה, שוב פנתה אליו רעייתו ואמרה: "יעקב, אישי היקר, אתה הרי יודע שלא סומכים על הנס. בפעם הקודמת הקב"ה עשה לנו נס ופלא, אך עתה חייב אתה לנסוע אל העיירה ולבקש את נדבת תושביה, והרי יש לנו עוד שלוש בנות לחתן".
רבי יעקב יצא אל דרכו תוך כדי שהוא חוזר בעל פה על מה שלמד. מרוב שקידה הוא לא הבחין בזקן החביב שישב על ספסל ביער, עד שזה קרא לו ואמר: "רבי יעקב, אני מבין שאתה שוב נזקק... אני לא אתן לתורה להתבזות", תוך כדי שהוא מניח בידיו יהלום נוצץ בדיוק כמו שעשה אשתקד.
כך היה גם כשרצו להשיא את הבת השלישית, ולאושרם של ההורים לא היה גבול.
משהגיע תור הבת הרביעית, הלך שוב רבי יעקב אל היער מתוך אמונה ובטחון שגם הפעם ישוב לעירו עם יהלום נוצץ ויקר. הוא הגיע בצעדים מתרוננים אל היער, הביט כה וכה והזקן איננו. ישב על הספסל והמתין בנחת תוך כדי שהוא משנן בעל פה את תלמודו. אך משהחל אור היום להתעמעם, הערב ירד והזקן טרם הופיע, החלה דאגה מכרסמת בלבו של רבי יעקב. מה אירע הפעם? מה שונה הבת הרביעית, כלילת המעלות, שעבורה לא מתרחש הנס הקבוע?
לפתע ראה מולו את הזקן, אך מראהו היה שונה מאוד, מבע פניו היה רע ואכזר... הזקן ניגש אליו וחשף שיניים חדות ומפחידות והתחיל לצחוק בקולי קולות . במקום תיק הסוחרים המפואר, נתונה היתה בידו חרב חדה והזקן נפנף בה בלא הרף.
"האם באת להזיק לי או לתת לי יהלום? האם אתה הזקן הנחמד, שליחו של ה' יתברך לעזור לי, או אולי אתה שליחו של מלך השדים?", רבי יעקב הנסער והנפחד שאל שאלות רבות בבת אחת, תוך שהוא רועד כעלה נידף.
"אני הוא היצר הרע, השטן, מלאך המוות - אתה יכול לקרוא לי איך שאתה רוצה, הכל אמת", השיבה לו הדמות הנוראה, "וכי מה אתה חושב, שבחינם הענקתי לך ממון כה רב בשלוש הפעמים הקודמות? סיבה טובה היתה לי לכך... תוך שהוא מתגלגל בצחוק רע ואכזר.
"עד עכשיו נעזרתי בך, אך כעת כבר אין לי צורך בעזרתך" . רבי יעקב ישב רועד מפחד, שטוף זיעה קרה, והאזין לקולו המצמרר של השטן שסיפר: "לפני שנים ספורות, בעודי עסוק בעבודתי החשובה לפתות ולהכשיל בחטאים ועוונות, ניגש אלי אחד ממלאכי החבלה וסיפר לי על עיירה קטנה ליד ברצלונה ושם עשרות משפחות יהודיות יראי שמים ולומדי תורה החיים בנחת ובשלווה, עובדים את הבורא בהתלהבות ובאהבה, מושלמים בדרכיהם אפילו בעניינים שבין אדם לחברו, אין בהם מחלוקות ואינם מדברים לשון הרע ורכילות. שצפתי מחמה, כיצד זה יתכן? איזה מחדל! מוכרח הייתי לרדת ולנסות להכשילם, הן עלי לבצע את תפקידי החשוב בנאמנות.
חשבתי לנסות ולזרוע זרעי מחלוקת בעיירה ולהצית גפרור של מריבה ושנאת חינם בין אדם לחברו שהרי זו עבודתי!
לפתע נחרדתי להיווכח שאתה, יעקב המשכין שלום, יוצא לכיוון העיירה כדי להתרים את תושביה עבור נישואי הבת. נבהלתי כהוגן, שהרי יכול אתה להוריד את כל מאמצי לטמיון. מוכרח הייתי להרחיק אותך משם בכל דרך. לכן 'קינאתי את כבוד התורה' ומנעתי ממך לבוא אל העיירה.
ואכן הצלחתי להביא את העיר אל פי פחת. היתה זו מלאכה קשה ומפרכת אך ההתמדה והנחישות סייעו לי. לאט לאט זרעתי פירוד בין תלמידי חכמים, בין לומדים לרבותיהם, בין אחים ובין אחיות ואפילו תינוקות במעון לא חדלו לריב. ויכוחים קלים של מה בכך הפכו למריבות גדולות ומחלוקות ענקיות.
בפעמים הבאות שביקשת לבוא לשם, כבר צלחה בידי המלאכה, אך עדיין שלא הושלמה. עדיין חששתי שתוכל בכוחך להחזירם למוטב. עדיף היה לי להקל מעליך את עול השאת הבנות, למרות שהדבר יסייע לך בלימוד התורה, ובלבד שלא תיכנס לעיירה ותפריע להתעצמות המחלוקת.
אבל עתה כבר איני חושש. אתה יכול ללכת לשם. יהודי העיירה הקטנה מפורדים ומסוכסכים... מעולם לא היתה לי הצלחה כה כבירה בשנים כה מעטות. לך נא לשם ותראה בעצמך. ובאשר לכסף - חפש לך זקן אחר שיעניק לך יהלומים פעם בשנה... חה חה חה..."
זמן רב ישב רבי יעקב כשהוא נרעש ממה שראה ושמע. הוא התלבט אם לשוב לביתו באכזבה או ללכת אל העיירה ולראות מה נעשה בה. לבסוף החליט ללכת אל העיירה.
הוא הגיע אל העיירה וראה שהיא בוערת באש המחלוקת, כל אחד דיבר סרה בזולתו והמתח היה רב ונורא. רבי יעקב החליט שלא לוותר וביקש לכנס את כל בני העיירה, דבר שהיה לא קל: היו כאלו שהסכימו לבוא בתנאי שתושבים אחרים לא ישתתפו, כדי שלא להיות עמם תחת אותה קורת גג, אך רבי יעקב כיתת את רגליו מבית לבית ולאחר מאמצים רבים, הצליח.
בבית המדרש ההומה היתה המולה רבה. ההזדמנות שכל יהודי העיירה נוכחים במקום אחד נתנה לבעלי מחלוקת מקום לגבות את חובם והם החלו להטיח דברים איש ברעהו. עלה רבי יעקב אל מדרגות ארון הקודש והחל זועק מקירות לבו: "אחים יקרים! דעו שאתם שווים הון תועפות, סכומים עצומים של כסף... יהלומים נוצצים!"
השתררה שתיקה של רגע, אותה ניצל להמשך דבריו. הוא סיפר להם את סיפורו של השטן וכמה היה מוכן לשלם לו כדי שלא יבוא לשם ויפריע לשטן בעבודתו...
סיפורו של רבי יעקב השאיר רושם עצום והוא הצליח להשכין שלום בר קיימא בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה שהרגישו בתוכם את מעשי השטן שהצליח לפלג אותם ולהביא לשנאת חינם עצומה בתוך העיר. תוך זמן קצר, השלום והרעות היו חזקים בעיירה אפילו יותר ממה שהיה בטרם התחיל השטן את מלאכתו.
התושבים היו אסירי תודה לרבי יעקב וכל אחד מהם תרם לו סכום כסף עבור הוצאות הנישואין של הבת הרביעית. הסכום הכולל היה לא פחות מאשר מה שקיבל מהשטן, והעודף הספיק לו לזמן רב...
 
סיפור ח' לשולחן שבת
 
"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי"
הרב יהודה צדקה זצ"ל, היה דורש את הפסוק מפרשתינו: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" - כיצד אעלה אל אבא שבשמים והנער איננו איתי בתורה ובמצוות, בדרך ישראל סבא.
 
הרב כהנמן זצ"ל, ראש ומייסד ישיבת פונוביז' הזדמן לחו"ל לטובת מגבית למטרות תורה וחסד. במסעו הוא נתקל בעשיר גדול ומוקיר רבנן שמימן מכספו תלמוד תורה גדול. כל הוצאות התלמוד תורה היו על כתפיו של אותו נגיד. הרב מפונוביז' נדהם מהמראה והתרגש כל כולו. הוא הלך לאותו עשיר ואמר לו: "אני מקנא באהבת התורה אשר בקירבך. מילא אני אוהב תורה שכן אני לומד תורה וכל עולמי זוהי התורה הקדושה. אבל אתה, עסקיך חובקי עולם ואין לך כל כך פנאי ללמוד ולהתענג על תורתינו הקדושה. מאין לך אהבת תורה שכזאת שהינך מוכן לקחת על כתפיך עול כבד שכזה - החזקת תלמוד תורה שלם?". העשיר חייך, היישיר מבטו לרב וכשדמעות מבצבצות בעיניו התחיל לספר את סיפורו. "נער עני ומרוד הייתי. הורי סבלו חרפת עוני וכמעט רעבו ללחם. פרה אחת היתה לנו ממנה היינו חולבים. פרה זאת היתה כל פרנסתינו וחיותינו. יום אחד חזרתי מהתלמוד תורה עם פתק חתום וסגור ביד. אמי לקחה ממני את הפתק והחלה קוראה בו. איך שהגיעה לסוף קריאת הפתק, החלה בוכה ומייללת. אנחנו הילדים חשבנו שמדובר על הודעת אבל, מישהו חשוב כנראה נפטר ולכן אמא בוכיה. זמן קצר לאחר מכן אבא חזר. אמא כנשוכת נחש קפצה לעבר אבי והחלה לספר לו אודות הפתק. התברר שתוכן הפתק היה דברי המלמד בתלמוד תורה, שבשל החוב של כמה חודשים, אין באפשרותו להמשיך ללמד את הבנים אלא אם כן יוסדר החוב לאלתר. האבא היה אובד עצות. כיצד ישיג הון שכזה. פתאום אימי החלה לנגב את דמעותיה ואמרה לאבי: בוא ונמכור את הפרה. האבא היה המום מההצעה, והרי פרה זו היא כל פרנסתינו. האמא לא הרפתה ואמרה שנמכור את הפרה, נשלם למלמד ומשאר הכסף נתגלגל וה' יעזור. אמא היתה אחרי לידה של תאומות. למחרת בבוקר אבא ואמא, שתי התאומות והפרה החלו את המסע לעיר. עשרה קילומטרים הלוך ועשרה חזור ברגל והכל כדי למעט בהוצאות. אמא לקחה את הכסף למלמד, עטפה אותו והחלה לרקוד ולפזם. "מחר בני היקרים אתם יכולים ללכת ללמוד תורה". ומסיים אותו עשיר את סיפורו הנלהב לרב מפונוביז' ואומר: "אחרי דברים כאלה שראיתי וחוויתי לא אוהב את התורה הקדושה?!".
 
סיפור ט' לשולחן שבת
 
סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו (רש"י מה,כז) .
חז"ל הפליגו בחשיבות גירסא דינקותא והקניית מידות ודרך ארץ מגיל הרך. יעקב חשש שיוסף הצדיק התרחק מדרך ה' במצרים . כשראה יעקב אבינו את העגלות הבין שיוסף שמר את דרך ה' על אף שהיה במצרים.
המידות שרוכשים בקטנות מלוות לו לאדם אף בבגרותו והם מהווים סימן ליראת השמים של האדם בעשותו כל דבר מתוך אהבת הקודש והקב"ה.
 
רבינו ה"חתם סופר" זיע"א, היה מאוד קפדן ביראת שמים, והיה בוחן את תלמידיו בדברים הקטנים ביותר.
פעם קרה והגיע אליו איזה תלמיד להיבחן על הש"ס ובדרך ראה ה"חתם סופר" שהתלמיד דרך על הסכך של הסוכה, שהיה מוטל ברחוב לאחר ימי החג. גער בו ה"חתם סופר" וזרק אותו מלפניו. התלמיד שהרגיש את עצמו פגוע, שאל את רבו מה סיבת הכעס ומה חטא שדחאו רבו עד כדי כך? ענה לו ה"חתם סופר": תלמיד שדורך על סכך ששימש לסוכה מבלי רגש של יראת שמים, הרי זה פסול ואינו ראוי להיות חכם בישראל! איזו תקיפות ועל מה? אך מי שיש בו יראת שמים אינו מסוגל להבין אחרת.
ושוב מעשה היה עימו באברך חכם ומפולפל שרצה להבחן על ד' חלקי שולחן ערוך, ואף רצה לקבל תעודת הוראה מרבינו ה"חתם סופר", ואכן קבע לו הרב זמן למבחן ביום פלוני ובשעה פלונית, הגיע היום המיוחל והאברך הגיע ל"חתם סופר" ודפק בדלת, אמר הרב: יבוא, והאברך נכנס מבלי לנשק את המזוזה בכניסתו. ראה זאת ה"חתם סופר" וחשב שרק מקרה הוא מחמת התרגשותו או בלבולו, וסימן לו לצאת לכמה רגעים. יצא האברך ושוב לא נשק את המזוזה. עברו דקות ספורות וביקש ה"חתם סופר" להכניס את האברך וגם הפעם לא נשק את המזוזה בכניסתו. ראה זאת ה"חתם סופר" ואמר לאותו אברך: אדם שלא מנשק את המזוזה בכניסתו וביציאתו לא ראוי להיות רב בישראל, וסילקו מעל פניו.