סיפור א' לשולחן שבת
ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. והקושיא ברורה אם זה קרוב זה עוד יותר טוב? אלא מכאן לומדים יסוד גדול בעבודת ה' כל דבר שאתה רואה שקל ונוח לך מאוד לעשות צריך לבדוק שזה לא עצת היצה"ר. וידוע שאברהם אבינו ע"ה בעקידה כשבא לשלוח את ידו לשחוט את בנו ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער וגו', אברהם נסתפק אם זה מלאך באמת או שזה ח"ו היצר בקולו של המלאך עד שהוא ראה את האיל נאחז בסבך בקרניו ואז הוא הבין שמי שקרא לו זה היה באמת מלאך. שאם זה היה היצה"ר הוא היה מביא לו איל על מגש ולא מסבך הקוצים.

ומעשה בשלושה גויים שבאו לרב העיירה ואמרו לו יש איתנו שלושה יהודים ובאמרם זאת הצביעו עליהם שהרב יראה אותם. ואמרו לרב יש לך שעתיים לפדות אותם כל אחד מהם עשרת אלפים דולר ואם לא תביא תוך שעתיים אנו שוחטים אותם. הרב אמר להם אני הולך להשיג את הכסף אנא אל תיגעו בהם. והרב רץ במהירות לאנשים באזור התעשיה וביקש מהם בתחנונים שיעזרו שזה פיקוח נפש ממש והנה תרמו לו בעין יפה אלפי דולרים ובתוך פחות משעה הרב מחזיק שלושים אלף דולר.
אבל הרב הלך לישיבה שלו ואסף איזה עשרה בחורים חזקים ואמר להם בואו אתי והביא אותם לשם ואמר להם תרביצו גם לגוים וגם ליהודים בלי לרחם על היהודים, וכך עשו. והנה רואים שהיהודים שהיה עליהם זקן ופיאות זה התעופף מיד מהפנים שלהם וראו כולם שזה סתם תחפושת ובאמת כולם גויים שרצו לעשות תחבולה לגרוף כסף, ואזי שאלו כולם את הרב איך ידעת? אמר להם הרב כשאני הולך לבקש מאנשים תרומה לישיבה עשר דולר לחודש אני צריך להזיע עד שאני מצליח. ואילו כאן אספתי סכום אדיר בפחות משעה והבנתי שאת הכסף שרוצים לתת לישיבה זה מצוה מאוד גדולה ולכן זה קשה. אבל כאן שנתנו בלי לחשוב וכל כך מהר הבנתי אין כאן מצוה ע"כ המעשה.
ומכאן נלמד אנו שכל פעם שאנו מסופקים אם לעשות מעשה כזה או כזה נבדוק ומה שיותר קשה זה סימן בדרך כלל שזה הנכון לעשות.  (מעובד מאתר dvar-tora.com )
 
 
סיפור ב' לשולחן שבת
אל תהסס לפעול כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים.. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה(סוטה לז ע"א) בחול המועד פסח נכנס אברך לבית כנסת בין מנחה למעריב .הגבאים הבחינו בו ומיד פנו אליו בבקשה שידרוש דרשה קצרה לפני הציבור. סרב הלה ואמר: "לא איש דברים אנכי.." אבל הגבאים לא ויתרו, הפצירו בו עד שנעתר לומר כמה מילים. העלוהו אחר כבוד אל ה'בימה' והוא פתח ואמר כך: רבותי! עוד כמה ימים יחול 'שביעי של פסח', בו קוראים אנו בתורה את פרשת קריעת ים סוף. נתבונן מעט מה ארע שם. "כולם ודאי יודעים כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים עם נשותיהם וילדיהם הקטנים, מאחוריהם שועטים מיליוני פרשים מצריים, ולפניהם – ים סוף. אין לאן לברוח! באותם רגעים נצרך מעשה של מסירות נפש שיציל את עם ישראל ויגרם לכך שהים יבקע. ללא מעשה של מסירות נפש – לא היו יכולים להינצל! היה שם יהודי אחד – ממשיך הדרשן– בשם גרשון בן עמינדב.. כל הקהל מתחיל ללחוש 'נחשון בן עמינדב', אבל מיודענו הדרשן עושה עצמו כאינו שומע וממשיך לתאר במלים ציוריות את התלבטיותיו הקשות של גרשון בן עמינדב, מה עליו לעשות בעת הזו: מצד אחד נצרך מעשה של מסירות נפש לקפוץ למים, מצד שני – מה יהיה על אשתו וילדיו הקטנים, מי ידאג להם כאשר ימות בטביעה? ואף על פי כן, החליט גרשון בן עמינדב, יש למסור נפש, בלי להתחשב בשקולים אחרים כלל! בינתיים נגשים לגבאי כמה מתפללים זועמים והטיחו בו: "הרי היהודי אמר שאינו איש דברים, למה לחצת עליו לעלות לדבר"? "ובכן" – המשיך הדרשן– היה ברור לו שללא מסירות נפש לא יזוז דבר. החליט אפוא גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים. אלא שלהפתעתו המרובה, את מי הוא פוגש שם? את נחשון בן עמינדב שהקדימו בכמה רגעים"... "אם לא היה נחשון מקדים את גרשון – עד היום היה הנס נקרא ע"ש גרשון!". כך מפסיד אדם זכות עולמית של קדוש ה' בעקבות השתהות ותהיות – סיים הדרשן. "כשיש מצווה שהזדמנה לפניך או יש לך רעיון טוב – הזדרז לקפץ ולבצע אותו מיד. קנה את עולמך לפני שיקדימוך אחרים"! (מהרב שלמה לווינשטין שליט"א(.
סיפור ג' לשולחן שבת
"התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום"
בעיר אחת חי עשיר גדול ולו בת יחידה. בהגיעה זמנה, פנו שדכנים רבים לאבי הנערה בהצעות שונות כמעלתה, אולם האב דחה את כולם. מחפש הוא לביתו - כך אמר - בחור כליל המעלות! לבסוף נמצא חתן כזה מופלג בתורה ובמידות טובות אלא שהיה זה בן עניים, אולם לעשיר לא היה הדבר מעלה ולא מוריד, שהרי באוצרותיו היה כסף די והותר. כאשר ברר החתן על חותנו לעתיד, הפליגו הכל בעושרו הרב ואף טרחו לספר כי לגביר יש אוסף נפלא של כלים, קערות, צלחות וסכו"ם מעוטרים באבני חן, עין לא ראתה כמותן! כעבור זמן לא רב נחוגה מסיבת האירוסין, והעשיר, ברצותו להרשים את משפחת החתן, הורה לעבדיו להשתמש לסעודה בכלים מתוך האוסף היקר. החתן, שלא הורגל במזון כה משובח ובשפע כזה, לא שם ליבו כלל אל כלי האוכל המעוטרים אלא מילא פיו במעדנים ואכל... כעבור זמן פנה החתן לחמיו ואמר: חותני היקר, שמעתי כי באוצרותיך מצוי אוסף כלים נהדר, האם אוכל לראותו?... מה?!... - נדהם העשיר - האם לא שמת לב כלל לכלים הנהדרים בהם הוגשו המעדנים בשמחת אירוסיך?!... אודה על האמת - השיב החתן בבושה - לא שמתי לב כלל אל מערכת כלי האוכל...
כן הוא גם הנמשל. משה רבינו ידע כי בני ישראל היוצאים ממצרים ידועי סבל ועבודת פרך שנים כה רבות, ואף כעת מבוהלים מהמצרים הרודפים אחריהם, משום כך הזהירם ואמר: "התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום", אל תסיחו דעתכם, אלא הביטו אל הניסים והנפלאים - גבורותיו של הקדוש ברוך הוא!
 
סיפור ד' לשולחן שבת
 וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם - יש להבין מדוע מתפעלים אנו כל כך ממעשה קריעת ים סוף, והרי יודעים אנו כי הקדוש ברוך הוא ברא את הים ואם כן בכוחו גם לקרוע אותו. הסברו של רבי אשר וייס שליט״א על פי משל: פסל אומן אחד טרח ויגע ימים רבים ופיסל דמות נפלאה של סוס אביר. העמיד האיש את הסוס בכיכר העיר ועמד מן הצד לבחון את תגובותיהם של העוברים והשבים. למרבה אכזבתו איש לא עצר להביט ביצירה המופלאה. לבסוף לא עצר הפסל ברוחו, ניגש אל אחד העוברים ושבים ושאל: אמור נא לי האם ראית מעודך יצירה כה נאה ?מדוע אינך מתפעל ממנה, והרי זה נראה סוס אמיתי? דווקא מפני כך - השיב האיש - אין איש שם לב, כולם בטוחים כי אכן זהו סוס אמיתי... סוסים כאלה מסתובבים כאן רבים ומשום כך אין יצירתך מעוררת כל השתאות .לו לעצתי תשמע - אמר האיש - חצה נא את סוסך לשני חלקים והעמד אותם זה בצד זה או אז תראה כמה תשומת לב תקבל יצירתך! כן הוא גם הנמשל - אמר רבי אשר - לו היינו זוכים להתפעל בכל יום מאלפי הניסים המופלאים הסובבים אותנו, כגון זריחת החמה ושקיעתה, הים הגדול, הצמחים, הגשם והרוח, העולם וכל אשר בו, אזי לא היה כל צורך לקרוע את הים... דווקא מפני שבני אדם רגילים לנפלאות המתרחשים סביבם תדיר, היה צורך לקרוע את הים כדי שנתעורר ונבחין בגדלות הבורא יתברך
 
סיפור ה' לשולחן שבת
"וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם."
מדוע נכתבה המילה חומה בתורה ללא האות "ו" אלא בכתיב חסר "חמה".
המדרש מספר כי בשעה שעברו ישראל את הים עמד מלאך אחד וקטרג עליהם, הכיצד זוכים עובדי עבודה זרה לנס שכזה?! 
מיד ציווה הקב"ה על שר הים, הממונה על הים, ונתמלא הוא חימה! 
שאל הקב"ה: "וכי ברצונם עבדו ישראל עבודה זרה? והרי מחמת השעבוד ששעבדום מצרים?! מיד שפך שר הים חמתו על המצרים. 
המגיד מדובנא זצ"ל ממשיל זאת במשל נפלא: 
לשני סוחרים, ראובן ושמעון, שהיו חנויותיהם בשכנות. 
פעם אחת פיתה שמעון את אחד המשרתים בחנותו של ראובן, שיגנוב סחורה מאדוניו וימכור לו. המשרת, שהיה איכר פשוט, נכשל בחלקות לשונו של שמעון, ועשה כאשר פיתוהו, גנב סחורה מאדוניו ומכרה לשמעון. 
כיון שאיש לא שם לב למעשה, שב המשרת וגנב מדי פעם בפעם ומכר לשמעון.
לימים הרגיש ראובן כי גניבה מתרחשת בחנותו, התקין מצלמות בתוך החנות ומחוצה לה, ולאחר מעקב קצר גילה מיד מי הוא האשם בדבר. במצלמות ראה כיצד גונב מתוך החנות ובאמצעות המצלמות בחוץ ראה לאן הולך המשרת עם הסחורה הגנובה. עם זאת כיון שחכם היה, לא גילה לאיש דבר אלא, תבע את משרתו לדין. 
הגיש ראובן אל הדיינים רשימה מפורטת של הסחורה הגנובה בצירוף התמונות מתוך החנות ועד מהרה הוציאו פסק דין כי המשרת חייב לשלם לאדוניו על כל הסחורה הגנובה כמו שיעריכה סוחר מומחה. 
הזמין ראובן את שמעון שכנו אל בית הדין ואמר לדיינים כי אין מומחה כמותו להעריך סחורה. 
שמעון, בצביעותו הרבה, עשה עצמו כידידו של ראובן, וכדי לשאת חן בעיניו הגזים בהערכתו את הסחורה ועל כל פריט נקב מחיר כפליים משוויה האמיתי. 
כשסיים שמעון בהערכת הסחורה, מיהר ראובן להציג את הרשימה המפורטת לדיינים ובצירוף תמונות מהמצלמות מחוץ לחנות , אמר:  "מורי ורבותי! כעת ברצוני לתבוע את הגנב האמיתי הלא הוא שכני שמעון, שפיתה את משרתי לגנוב ממני, ועתה עליו לשלם לי ככל אשר העריך בעצמו את שווי הסחורה!"... 
והנמשל הוא: 
המקטרג ביקש להזיק לישראל ומשום כך, העליל עליהם שעבדו עבודה זרה, עד שנתמלא שר הים חימה, שהרי המצרים הם היו אלו שגרמו לעם ישראל לעבוד ע"ז ועל כן ,את אותה חימה שפך על ראשי מצרים.
 
 
סיפור ו' לשולחן שבת
להאמין באמונה שלימה
"וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"
דרגת האמונה הגבוהה ביותר, היא שהאדם איננו מפקפק. מוכן ומזומן הוא לקבל את שהבטיח לו ה' אך במידה ואמונתו איננה חד משמעית - אין לו סיכוי להנות מההבטחה...
במעמד קריעת ים סוף הגיעו בני ישראל לדרגה הגבוהה ביותר של אמונה בה' – אמונה פשוטה בלי שום פקפוק (ר' ירוחם ליבוביץ, המשגיח מישיבת "מיר") ומסופר בעניין זה:
אדם אחד שמע פעם את דרשתו הנלהבת של ר' ישראל סלנטר, שאמר כי אדם הבוטח בה' בכל ליבו יספק לו ה' כל צרכיו.
נכנסו הדברים לליבו של האיש ועזב את מלאכתו.
ישב בביתו והאמין שה' יתן לו 10,000 רובל כסף. לאחר זמן משלא הגיע הכסף, פנה האיש לר' ישראל ושאל – עשיתי כאשר אמרת והכסף בושש מלבוא...
אעשה איתך עסק אמר ר' ישראל אקנה ממך את 10,000 הרובל שאתה עתיד לקבל משמים ותמורתם אתן לך עתה 5,000 רובל.
הסכים האיש בשמחה לעסקה המוזרה.
רואה אתה השיב ר' ישראל – אם הסכמת לעסקה סימן שאינך מאמין באמת שתקבל את הכסף כי מי מסכים לקבל 5,000 רובל ולתת בעבורם 10,000 רובל?! אמונתך אינה אמונה שלמה!..
סיפור ז' לשולחן שבת
כתוב בשירת הים "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ ..."מלשון נטיעה. וידוע כי תהליך של נטיעה הוא תהליך איטי - הכנת הקרקע, חפירה, נטיעה ועד שהכול מושלם , הנטיעה מכה שורשים וצומחת. 
כן הגאולה,  נדרשת בה הכנה גדולה וראשיתה באמונה.  וכמו שהנטיעה הולכת קמעא קמעא ועולה, כן הגאולה באה קמעא קמעא.
אחת המצוות הראשונות לקראת הכניסה לארץ " וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל...." ומדוע ?
שלא יאמר אדם יש בארץ הכל אז אין צורך ליטוע בעצמנו ואפשר לשבת ולאכול ללא דאגה לדורות הבאים.
מעשה עם אדריאנוס קיסר שראה אדם מבוגר שותל עץ ושאלו: "לשם מה הנך טורח?! והלא בטח שלא תוכל להנות מפירותיו?!"
אמר לו הקשיש: "כשם שאבותי השאירו לי כך אני אשאיר לבני..." 
ומסופר במסכת תענית דף כא. על חוני המעגל שיום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב
אמר לו: עץ זה, עד כמה שנים נותן הוא פירות?
השיב לו: עד שבעים שנה.
שאל אותו חוני המעגל: וברור לך שתחיה שבעים שנה?!
אמר לו אותו אדם: "עולם מלא חרובים מצאתי כפי ששתלו לי אבותי, שותל גם כן אני, לבני..".
ישב חוני בצד האילן, אכל פיתו ונרדם. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה.
כאשר הקיץ, ראה אדם אחד שמלקט מעץ התאנים.
שאל את מלקט התאנים: "סליחה האם אתה הוא ששתלת אותו?
אמר לו: אני הנכד של השותל
אמר חוני לעצמו: אם כן נמצא שישנתי שבעים שנה. וראה את אתונו שנולדו לה עדרים עדרים.
הלך לביתו, ושאל אותם: "הגידו לי, בנו של חוני, האם הוא חי?!
השיבו לו: הוא נפטר אבל, בן בנו עדיין בחיים.
אמר להם: אני חוני המעגל. ולא האמינו לו. בלית ברירה הלך לבית המדרש.
שמע את החכמים שאומרים: מאירות הלכותינו כבשנות חוני המעגל שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהייתה להם לחכמים, היה פותר להם.
שמח ואמר להם: אני הוא! ולא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו.
חלשה דעתו, ביקש רחמים, ומת.
אמר רבא: זהו שאומרים אנשים, או חברותא או מיתותא.
 
על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה להביט לדורות הבאים ולנטוע את האמונה עמוק בליבנו כדי לחיות את התקווה לתיקון והשלמה של המציאות. וגם בצד החומרי –אנו נדרשים לקחת אחריות על מצבו של העולם והדאג לדורות הבאים עפ"י האמור בקהלת רבה: " בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי , תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".
 
סיפור ח' לשולחן שבת
"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ"  מסופר על הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז זצ"ל שפעם בא אליו חסיד אחד שהיה חולה אנוש וכבר הרבה לעסוק ברופאים ורפואות ולא הועילו כלום, והלה בא לשאול בעצתו ולבקש ברכתו, אמר לו הצדיק תיסע לפרופסור שבעיר אניפולי והוא ירפאך. לא התמהמה החולה אף רגע, שכר תיכף עגלה לנסוע לאניפולי ותיכף בבואו לשם, התחיל לחקור ולדרוש היכן דר כאן הפרופסור, תמהו עליו אנשי העיר ואמרו: שום פרופסור וגם דוקטור אין כאן. עמד האיש כמשתומם והתפלא מאד, הייתכן שיוציא הצדיק מפיו דבר שלא היה בעולם כלל? בלית ברירה נסע חזרה ובא שוב לבית הצדיק מנעשכיז וסיפר לו שאין באניפאלי לא פרופסור ולא רופא ולא כלום, שאל אותו הצדיק ואם כן מה עושים אפוא האנשים הדרים באניפולי? אם חלילה אחד מהם חולה, השיב לו החסיד מה יוכלו לעשות? אין להם ברירה אלא לבטוח בהשי"ת שהוא ברוב חסדיו ירחם עליהם וירפא אותם. אמר לו הצדיק: זהו הפרופסור מאניפולי שאמרתי לך, ומי שעוזר לבני אניפולי הוא יעזור גם לך, וכן היה, תיכף כשיצא האיש מחדרו של הצדיק הרגיש שהוא הולך ומבריא ונתרפא רפואה שלמה
 
סיפור ט' לשולחן שבת
בחלק מקהילות ישראל נהגו בשבת שירה פרשת בשלח לפזר סולת לציפורים על פי המדרש בילקוט שמעוני .
כתוב בפרשה " ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ " . הצדיק ר' מאיר מפרימישלן שאל: מדוע כתוב בפסוק " וְלֹא מָצָאוּ "? הרי בשבת כלל לא ירד מן, ולכן היה צריך להיות כתוב "ולא היה", כי זה לא דבר שאבד שיש בו עניין של מציאה? 
אלא, הסביר את דבריו באמצעות דברי המדרש בילקוט שמעוני: 
בשעה שאמר משה רבינו לעם, כי בשבת לא ירד מן ועליהם ללקט ביום השישי לחם משנה, זממו דתן ואבירם בלבם מחשבת רשע, להראות לעם  שמשה אינו דובר אמת, ואז אמרו לעם משה רבינו טועה!  בשבת בבוקר כשתקומו משנתכם אתם תראו שירד מן כמידי יום ביומו!  מה עשו אלו הרשעים? 
בשבת בבקר השכם, קמו דתן ואבירם בחשאי ופיזרו מסביב לאוהלי ישראל – מן שאספו ביום שישי , וכך חשבו שכשישראל יקומו בבוקר ויראו שירד מן, יחשבו עם ישראל שמשה אינו דובר אמת!. 
מה עשה הקב"ה כדי להפר עצתם?  שלח להקות ציפורים למחנה בני ישראל בבוקר יום השבת ואכלו הם את כל המן עד שלא נשאר ממנו כלום.  וכשקמו בנ"י אכן ראו שאין מן והסכימו כי אכן משה דבר אמת! ולכן כתוב "וְלֹא מָצָאוּ" שלא מצאו את המן כדברי דתן ואבירם.
על פי מדרש זה נהגו בקהילות ישראל בכל שבת פרשת בשלח לפזר סולת לציפורים כדי לתת להם שכרם על המעשה הטוב שעשו. 
 
אוסף מדרשים קצרים לפרשת בשלח ולטו' בשבט:
ויקח משה את עצמות יוסף מנין יודע משה היכן יוסף קבור אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור. עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס. בא משה ועמד על נילוס. נטל צרור וחקק בו עלה שור, וצווח ואומר: יוסף יוסף, הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, והשכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, הרי אנו נקיים משבועתך. מיד צף ועלה ארונו של יוסף. (תנחומא בשלח)
ועדיין לא היה יכול משה ליטלו, משם שהעמידו חרטומי מצרים שם בכשפים שני כלבים של זהב. שאם יבוא אדם לשם הם נובחים וקולם הולך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום. כיוון שבא משה לשם, התחילו הכלבים נובחים ומיד שתקו. הכריז משה ואמר, בואו וראו, הכלבים החיים אינם נובחים, ואילו הכלבים המזוייפים הללו נובחים (שמות רבה בשלח)
 
"ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו" - בשעה שיצא פרעה הרשע לרדוף אחרי ישראל, אמר להם לחילותיו, מי בכל בהמה קלת מרוץ וארכב עליה וארדוף אחרי ישראל. אמרו לו חילותיו אין בכל בהמה קלת מרוץ אלא סוסה שלך, שכולה צבעונין וגונין ולא היה כיוצא בה מעולם, וכל הסוסים רואין אותה ורצין אחריה. עמד פרעה ורכב על סוסה שלו ורדף אחרי ישראל החונים על הים. כשם שאמר פרעה לחילותיו מי בכל בהמה קלה וארכב עליה, כך באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, מי בכל הבריות המשמשים לפני, קל וזריז? אמרו לפניו, ריבונו של עולם, הכל שלך והכל מעשי ידיך, גלוי וידוע לפניך שאין בכל הבריות כולן קלה וזריזה אלא הרוח שיוצאת מתחת כיסא הכבוד. מיד וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח ,למהר תשועתם של ישראל ולהחיש מפלתם של מצרים (מכילתא דרשב"י)
 
אילן אילן במה אברכך.
איתא בגמרא: נפגשו רב יצחק ורב נחמן ושוחחו בדברי תורה שעה ארוכה. כשנפרדו, ביקש רב נחמן: "יברכני רבי" השיב לו רבי יצחק: לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? ועיף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא, יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה, הרי יש לך תורה, אם בעושר, הרי יש לך עושר אם בבנים, הרי יש לך בנים, אלא יהי רצון, שיהיו צאצאי מעיך (ילדיך) כמותך (בבלי , תענית ה.)