סיפור א' לשולחן שבת
"וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" 
מה היה אותו מאורע שעשה את הרושם הגדול ביותר שגרם ליתרו מיד כש"שמע" את החדשות, לרוץ ולפגוש את משה חתנו. 
חז"ל נחלקו מהי ה"שמיעה" הזו?  וכך מביאה הגמרא (בזבחים קטז.)  "מה שמועה שמע ובא? 
רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא...  רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. 
רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא" 
ונשאלת השאלה:  מה הגדלות של יתרו הרי כולם שמעו?!   וכפי שאנו אומרים בכל יום בשירת הים:
"שמעו עמים ירגזון ... אז נבהלו אלופי אדום ... נמגו כל יושבי כנען ..."?!
כדי להבין את התשובה נביא משל למה הדבר דומה:
בעיירה אחת היה יהודי שניצל את היותו בלעדי בשוק ההלוואות והיה מלווה בריבית. הוא אף ניצל את ההזדמנות העיסקית והפריז בריביות שגבה מהמסכנים שנמקו בעבודתם וכל כספם ויגיעם הועברו לאיש. 
כל היהודים בלית ברירה לוו ממנו ולא פעם התלוננו אצל רב היישוב שהם ורכושם כבר שייכים לאיש שמעשיר על גביהם.
והנה ביום בהיר הכריז המלווה שהוא מעלה את הריבית באחוז אחד ומי שלא מעונין שיחזיר את ההלוואה מיידית ...
הפעם כבר לא הייתה ברירה והאנשים דרשו מהרב לעשות מעשה... מכיוון והמלווה נמנה בין עשירי המקום לא מצא הרב את ההזדמנות להוכיחו.
והנה אחד מעשירי העיירה הלך לעולמו שהיה מוכּר כחבר טוב של אותו מלווה בריבית. החליט הרב לנצל את ההזדמנות ולנסות להוכיח את האיש דרך ההספד שיספוד לנפטר.

שעת ההלוויה הגיעה, כל התושבים עמדו מול מיטתו של הנפטר והמלווה בניהם. הרב הכין דרשה חוצבת להבות, דיבר בשבחו של הנפטר שהיה צדיק וירא ה'.
 "כי לא במותו ייקח הכל..." לא לוקחים מכאן כלום! הכריז הרב, תוך כדי שהוא מסתכל על המלווה לראות כיצד הדברים משפיעים עליו. 
בזוית העין הרב רואה איך שמיודענו מהנהן בראשו והרב ממשיך ביתר התלהבות: ראו, האדם נולד עם ידיים קפוצות כאומר: "אני באתי לקחת הכול", והנה הנפטר עם ידיים פתוחות ומעיד "לא לקחתי כלום"... עד שהיה ניכר גם לנוכחים שהנ"ל הבין היטב את דברי הרב.
לאחר שסיים הרב את הדרשה הגיע אליו המלווה בריבית ואמר לו: "כבוד הרב, אני מכיר אותך 30 שנה אף פעם לא שמעתי דרשה כזאת..." כשהרב מתמלא סיפוק וכבר מבין שאין צורך בתוכחה שתביא להורדת הריבית ואולי בכלל.
הוא ממשיך: "זה באמת חשוב שיבינו כבר האנשים בעיירה שלא לוקחים מכאן כלום אחרי המוות.
הרב היה צריך לראות איך החברים כאן רבו איתי כשהעליתי את הריבית...!
וכי אינם מבינים שלא יקחו מכאן כלום?!''...
והנמשל
כל העולם שמעו על קריעת ים סוף- שהרי נבקעו המים בכל העולם. כמו כן על מתן תורה - קולו של ה' נשמע מתחילת העולם ועד סופו וכולם רצו לבלעם לשאול מה קרה...
מה שמבדיל את יתרו מכולם שהוא בניגוד לאחרים "שמע ובא!"...
לא פעם אנשים שומעים מה צריך לעשות הם חושבים שזה לא מדבר אליהם ולכן הם לא נוקטים אף פעולה שתקדם אותם ברוחניות.
זוהי מעלתו של יתרו הוא "שמע ובא" - עשה משהו עם זה... התגייר והצטרף לעם היהודי
 
 
סיפור ב' לשולחן שבת
יתרו מגיע למחנה ישראל ולאחר שרואה את מסירות הנפש של משה בהבאת דבר ה' דרך מערכת המשפט  "ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבול תיבול וגו' כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך", הוא מציע דרך יעילה למערכת המשפט.
כולנו רגילים למתוח ביקורת על אחרים אך לא מסוגלים בעצמנו להציע משהו אחר.
משל למה הדבר דומה:
מעשה בבחור שזיהה כשרון שיש בו - ציור. כבר מגיל קטן הוא צייר דברים לחבריו ומוריו לפליאת הוריו ומשפחתו. הוא החליט לקחת את הכישרון צעד אחד קדימה והלך ללמוד את רזי המקצוע אצל אחד הציירים המומחים באותה התקופה.
הוא שקד על לימודיו ויצירותיו התקדמו מיום ליום. המורה שלו דאג לשלוח אותו לקבל חוות דעת על ציוריו מהגלריות הטובות ביותר שהיו באותה מדינה.  באחד המבחנים הוא נדרש לצייר ציור נוף אמיתי אל מול הים הגדול, שהוא נדרש להעתיק במדויק את שרואות עיניו. המורה אף ציין בפניו שהציור יעמוד למבחן הקהל בשונה מהציורים הקודמים שצייר.
 
הוא בחר את שובר הגלים מקום התכנסותם של אלפי בני אדם ביום. הוא עמד על הגשר וטרח של יצירת אומנות שנמשכה כחמישה ימים. למרות שהציור נראה בתחילה מושלם, החלו הרהורי מומחיות לנקר במוחו: "אולי זה לא זה... שמא יכולתי להשיג יותר והביקורת העצמית הגבוהה שלו לא נתנה לו מנוח.  
הוא החליט שאם הקהל צריך לשפוט, הוא ייטיב לעשות אם ישאל את דעתם לפני שיראה את ציורו למורה שלו. הוא לקח את הציור צילם אותו בצילום צבעוני הניח אותו במקום שבו צייר וביקש בכתב ידו, מעוברי האורח, לבחון את הציור ולסמן היכן הציור איננו משקף את המציאות.
הוא נדהם למה שקרה מאותו הרגע, לא היה איש אחד שלא מצא טעויות... עד חצי היום הצילום נראה מקושקש לחלוטין מרוב סימוני האנשים... לא היה מקום אחד שדמה למציאות בעיני העוברים ושבים...
כשהוא המום, מיואש ומתוסכל - הוא חזר לצייר והראה לו את אשר עשה ואת חוות דעת של העוברים ושבים.
המורה ביקש ממנו לצלם עותק נוסף ולבוא עימו לאותו מקום. הם שוב שמו את הציור אך הפעם המורה ביקש מעוברי האורח כך: "במידה והנך רואה שמשהו לא מתאים בציור אנא תקן זאת..." תוך שהוא מגיש להם את מגש הצבעים...
התלמיד היה המום, בשונה מהפעם הקודמת - אף אחד לא העיז לנסות ולתקן...
אמר המורה המומחה לתלמידו:
"דע לך! להעביר ביקורת ולתת הערות זו לא חכמה... אבל במידה ואתה חושב שתוכל לבצע את הפעולה בצורה טובה יותר - הרי שהביקורת שלך נכונה, טובה ומועילה...
מפרשת השבוע אנו למדים שלמתוח ביקורת על הזולת במטרה לסייע לו - הרי זה מבורך ואף ראוי שתיקרא פרשה בתורה על שם המסייע... 
אך אם המטרה היא להוכיח שהשני פחות מוכשר ממה שנראה או בכדי להעליבו הרי זו מידה מגונה...
 
סיפור ג' לשולחן שבת
"ומשה עלה אל האלקים ..."
במדרש רבה (שמות כ"ח) מסופר שבשעה שעלה משה רבנו אל האלקים בקשו מלאכי השרת לפגוע בו , עשה הקב"ה קלסתר של משה דומה לאברהם, ואמר למלאכים: אין אתם מתביישים הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם .
משל לשר צבא גדול אחד שהיה חשוב מאד בעיני המלך, עד כדי כך שלא היה עושה מאומה ללא עצתו, למלך זה היה בן יחיד ובכל פעם שהיה המלך רוצה להמתיק סוד עם שר הצבא, היה מבקש מבנו שיצא מהחדר. והיה מתפאר שר הצבא בעיני מקורביו: רואים אתם, אני חשוב למלך יותר מבנו יחידו, כי כשהמלך רוצה להתייעץ עמי הוא מוציא את בנו ומסתודד איתי . כאשר הגיעו דברי התפארות הללו אל בן המלך, התעצב מאד אל לבו, כי חשש שאכן אין הוא חשוב כל כך בעיני אביו, כה נעצב בן המלך עד שנפל למשכב. רופאי המלך שהובהלו אל מיטתו קבעו שהוא חלה מחמת עצבות, לכן ציוו שיש לשמח את בן המלך, אלא שכל נסיון לשמח את לבו עלה בתוהו. כינס המלך את חכמיו ויועציו והללו החליטו כי צריך לשמח את הבן בדבר שאינו רגיל אליו. והחליטו שיקבעו תור שבכל יום יבוא אל בן המלך אחד מהשרים אשר ילבש ויתחפש לאחד מבעלי החיים וירקוד לפניו. כאשר בן המלך יראה ויכיר את ה רוקד וודאי יתמלא שחוק ושמחה. הוטב הדבר בעיני המלך וכך עשו . ויהי היום ובהגיע תורו של שר הצבא בלית ברירה הגיע השר הנכבד כשהוא מחופש לדוב, והחל לקפץ ולכרכר לפני בן המלך כאשר ראה הלה את השר מילא פיו שחוק ולבו נתמלא שמחה " . ראה אתה למי אהבת המלך נתונה" – אמרו לשר מקורביו " – כעת נוכחת לדעת כי המלך אוהב את בנו, והראיה שבחלותו פקד עליך להתבזות בפניו ובלבד שתכנס השמחה בלב בן המלך ."
והנמשל: כשראו המלאכים את משה רבנו ביניהם שאלו ואמר: מה לילוד אשה בינינו? וכדי להראות למלאכים כי גדולה חביבותו של בשר ודם לפניו יתברך, צר הקב"ה את דמותו של משה רבנו כדמותו של אברהם אבינו ואמר להם: אין אתם מתביישים הימנו? זה לא הוא שירדתם אצלו וסעדתם בתוך ביתו? שהרי אברהם היה מצטער על שלא באו אליו אורחים, ראה הקב"ה בצערו ושלח מלאכים שיבואו אליו וישמחו אותו, אם כן מוכח שאהבת אברהם גדולה מאהבת המלאכים, לכן מן הראוי לתת את התורה לבשר ודם(המגיד מדובנא זיע"א(
 
סיפור ד' לשולחן שבת
"ועתה, אם-שמוע תשמעו בקולי, ...והייתם לי סגולה מכל-העמים ..."(שמות יט,ה) . על הסגולה של עם ישראל בהסכמה לקבל את התורה רק מתוך הקשר הפנימי של עם ישראל עם הקב"ה . מובא משל על רב גדול אחד חיבר חיבור נחמד, ונסע לעיר שיש שם בית דפוס והיה צריך אכסניה לתקופה של שנים שלשה חודשים, והנה בא לבית אכסניה אחת ואמר לבעל האכסניה שהוא רב פלוני שמחבר ספר חדש, וצריך אכסניה לתקופה מסויימת עד שיצא ספרו מבית הדפוס. כששמע הבעל בית האכסניה את תחנוני הרב הבין שרוצה הוא להתאכסן בחנם, ולכן מציע גדולתו וחכמתו, אמר בעל הבית בלבו מה לי ולצרה הזאת, ואז ענה ואמר שאין לו אפשרות לאכסן אותו כי צר לו המקום. הרב הלך לבית אכסניה אחרת, וכן לשלישי ולרביעי וכולם סירבו לו וענו לו כמשפט הראשון. לבסוף נשמעו הדברים אצל נדיב אחד, ותיכף רץ אל הרב, חיבק אותו ונפל על צואריו, וביקש ממנו שיואיל בטובו לשבת בביתו וכל מחסורו עליו. והרב שמח על כך וישב בבית הנדיב עד אשר כלה מעשהו, הרב ראה פרי בעמלו ונתעשר עושר גדול, ושוב בא לעיר הנ"ל לסיבה מסויימת, והגיע לשם במרכבה גדולה ומכובדת ושני נעריו עמו, וכולם נקבצו ובאו אליו לבקש ממנו שיבא אליהם, והרב לא הטה אזנו אליהם עד אשר בא אל מקומו הראשון, ובאו כל יקירי הקהילה לבית הנדיב והתנפלו לפני הרב שיבוא להתאכסן בצל קורתם, ואז הרב גער בהם ואמר להם אם באמת נדיבים אתם, למה לא הכנסתם אותי בפעם הראשונה לביתכם? אין זאת אלא שעתה רואים אתם שנתעשרתי עושר רב באתם אלי למען בצוע בצע.  
והנמשל: הקדוש ברוך הוא כשרצה לשכון כבוד בארצנו, הביא את התורה הקדושה אל ישמעאל, עמון ומואב, וביקש אכסניה מהם ותלה ברצונם ובחירתם, והרגישו כי הכוונה היא בבקשה זאת שיתעסקו עמו בנדבה ולא על מנת לקבל פרס, על כן נסוגו אחור בתשובות שונות: מה כתוב בה לא תרצח וכו'. ואחר כך בא אל עם ישראל שמקבל באהבה ובשמחה את התורה ללא ציפיה לקבל דבר. זוהי הדרך בה אנו רוצים לעסוק בתורה. ללא פניות ולא אינטרסים שלא על מנת לקבל פרס. מתוך כך להתרומם לקבלת את התורה באהבה בקדושה ובשמחה.
 
סיפור ה' לשולחן שבת
עמל של תורה
בפרשת השבוע עם ישראל מקבל את התורה במעמד הר סיני ומלאך ה' מצווה יהושע : " לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה  " . מדוע הקב"ה לא מאפשר לנו לימוד תורה בקלות, שכל אחד יגיע בקלות למדרגות גבוהות בעולם התורה ?
והתשובה לכך היא שהקב"ה מחפש את אלו המבקשים תורה באמת לאחר שהוא מבחין שהאדם מתעקש הוא פותח לו את מעיינות החכמה...
משל למה הדבר דומה: 
ראובן פתח גמ"ח לכלי עבודה. יום אחד הגיע אליו יוסף וביקש מסור חשמלי. ענה לו ראובן  "תמתין מעט, כמדומני שהמסור במחסן". 
חיפש ולא מצא, חזר אליו. 
אמר לו: "נראה לי שזה אצל אימא שלי בבית".  יוסף החליט להמתין כיוון שהיה זקוק מאוד למסור .
הלך ראובן לבית אימו , חיפש ולא מצא. אמר לו: "תראה... לא מצאתי".
חשב שוב ראובן ואמר: "נראה לי שזה בבית הכנסת..." 
הלך ולא מצא. חזר ואמר לו - "לא מצאתי". יוסף עמד בחצי מבט יאוש....
אמר לו ראובן: "אל תדאג , המסור אצלי על השולחן"... 
משמצא, אמר לו יוסף: "למה טרטרת אותי?!" 
השיב ראובן: "מסור זה דבר יקר, אני משאיל אותו רק למי שצריך באמת. איך אני אדע מי צריך באמת? אם אחרי כל הטרטור הזה שאתה עובר אצלי, עדיין אתה מבקש  למוצאו - סימן ברור הוא שאתה באמת רוצה וצריך - ולך אני אתן!" ותוך כדי מסר לו את מבוקשו...
כן הוא הנמשל:
איך הקב"ה יידע אם באמת אתה רוצה ללמוד? 
הוא מערים עליך קשיים. אם אתה מתעקש הוא פותח לך את מעיינות החכמה ולפתע אתה מתחיל להבין..
 
סיפור ו' לשולחן שבת
"היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים )י"ח - י"ט(
יתרו מציע למשה רבנו לבנות את סדרי המשפט ע"י שרי עשרות, מאות ואלפים ואילו משה יהיה המתווך לדבר ה'.  ומסופר על הרב לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א רצה פעם למצוא דבר טוב שעל ידה יוכל להמליץ טוב על עם ישראל, עמד ברחוב באמצע החורף בשיא הקור, והנה איש פשוט עני ואביון לבוש סחבות, נועל נעלים קרועות , רועד בכל גופו מהקור, וטלית ותפילין בידו רץ לכיוון בית הכנסת לתפילת שחרית. רבי לוי יצחק עצר אותו ושאל: בני לאן אתה רץ במזג אויר כל כך קשה? מוטב שתשב בבית ולא תקפא מהקור, ענה לו העני: הנני רץ להתפלל. שאל אותו שוב רבי לוי יצחק: וכי אינך יכול להתפלל בביתך? השיבו העני: אבל בבית הכנסת אוכל לשמוע קדושה וברכו ואמן יהא שמיה רבא, ובבית אני מנוע מכל זה. וכאשר הרה"ק מבארדיטשוב ניסה בכל זאת לשדל אותו בכמה מיני טענות שיחזור ויתפלל בביתו, הוריד העני את נעלו בכדי להכות בו את הצדיק, והרים את קולו וצעק: רבותי תראו איזה רב יש לנו, הוא רוצה למנוע ממני ללכת לבית הכנסת. או אז התחיל רבי לוי יצחק לצעוק: רבש"ע ראה נא כמה בניך הם חזקים בעבודותיך, כמה ניסיתי לפתותו שיתפלל בבית והוא באחת ואינו שומע לי, ועוד מוכן להרביץ לי לכבוד שמים. על זה אמר הרה"ק מרוזין זיע"א, הלוא מקרא מפורש הוא, "היה אתה לעם מול האלקים" אתה תנסה אותם שיהיו מול - נגד אלקים, והם לא ירצו לשמוע, ואח"כ "והבאת אתה את הדברים אל האלקים"  להמליץ טוב עליהם ולהזכיר את זכותם לפני ה'
 
 
סיפור ז' לשולחן שבת
שלא לבייש
בסוף הפרשה מובא הפסוק " וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" והסיבה לאיסור " אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" ומביא רש"י עפ"י המדרש שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערווה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערווה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה." . אנו לומדים מוסר גדול על שמירת כבודם של חברינו מכך שהקפידה התורה על כבודם של האבנים:
הגה"ק רבי עקיבא אייגר זיע"א הגיע לקראת יום השבת לעיר ניקלשבורג. רב העיר כיבדו לדרוש בבית הכנסת הגדול,  וכל לומדי העיר נאספו לשמוע את שיעורו של אחד מגדולי הדור. בדרשתו, האיר רבי עקיבא אייגר את אחת הסוגיות שנלמדו בציבור באור יקרות. לפתע הקשה רב העיר קושיה חזקה כברזל. נבוך רבי עקיבא אייגר, ירד מן הבמה ושב לאכסנייתו.
נקפו ליבו של רב העיר: מה עשה, הן הכלים את האורח וסתר את דרשתו לעיני כולם. קם ועלה לאכסנייתו לבקש את מחילתו. קיבל רבי עקיבא אייגר את פניו בכבוד וביקר, והודיע שאין בליבו ולו שמץ של הקפדה. תורה היא, ואמת כתובה בה. אלא שדווקא משום כך מוצא הוא לנכון להעיר שקושייתו של רב העיר היא טעות יסודה. רבי עקיבא אייגר הבהיר את הדברים לרב העיר והקושיה שהעלה בציבור התפוגגה. חקר רב העיר: "אימתי עמד מר על כך שקושייתי אינה קושיה?" "מיד כשהושמעה", באה התשובה. "אם כן, מדוע לא דחית אותה על הסף?",  "חלילה", קרא רבי עקיבא אייגר, "הן כבודו הוא רב העיר, ואיך אוכל לומר לעיני הקהל שטעה? אדרבה, שמחתי שיכול הייתי להביאם להתגאות ברבם, שהפריך את פלפולו של הרב האורח".
יצא רב העיר והכריז שעל כל בני העיר לבוא לבית הכנסת. עלה לבימה וחזר על פלפולו של רבי עקיבא אייגר, על קושייתו ועל סתירתה. הודה בצדקתו של הרב האורח והעלה על נס את צדקותו
 
סיפור ח' לשולחן שבת
על הדיבר "לֹא תַחְמֹד " מבאר רבינו בחיי:" ידוע כי החמדה תלויה בלב ועקר המצוה שיתיאש האדם מכל מה שיש לחברו קרקע ומטלטלין ויפנה לבו מן המחשבה הזאת שלא יחשוב בהם ולא יחמדם כי מתוך החמדה יבא אדם לידי רציחה ... ולולא שהגזל בכלל החמדה ומצד החמדה היה ראוי להכתב בי' הדברות בכלל הלאוין לאו של לא תגזול כי היא עברה חמורה עד מאד ורוב העולם נכשלים בה ... ומובא במדרש עשרת הדיברות  מעשה בסוחר אחד שהלך למקום רחוק לקנות סחורה, והיו לו חמש מאות זהובים בארנקו, ומכיון שחשש שיגנבו ממנו את הכסף, לכן הטמין את הכסף במקום צנוע באדמה, ואדם אחד ראה זאת וגנב לו את הכסף מהקרקע, כשבא הסוחר לקחת את כספו ראה שהכסף לא נמצא, והבין שמישהו גנב את הכסף, נשא עיניו וראה שיש בית קרוב לאותו מקום, ועלה בדעתו שבעל הבית גנב את הכסף, והסוחר בהיותו חכם ונבון, ניגש לבעל הבית ואמר לו, שהוא הביא שני ארנקים אחד של חמש מאות זהובים ואחד של שמונה מאות זהובים, ואת הארנק של חמש מאות הטמין באדמה, וכעת רוצה להתייעץ אתו אם כדאי להטמין גם את הארנק של השמונה מאות באותו מקום? בעל הבית הגנב הציע לו שכדאי לו להטמין גם את הארנק השני כיון שזה מקום בטוח, ובלבו חשב לגנוב גם את הארנק השני, תיכף מיהר בעל הבית להחזיר את הארנק למקומו, כיון שאם יראה הסוחר שהארנק לא נמצא לא יניח את הארנק השני. לאחר זמן מועט בא הסוחר ומצא את הארנק ואמר: "ברוך המחזיר אבידה לבעלים" .
מתוך אותה חמדה מקולקלת האדם מעביר דעתו מעליו . וממשיך רבינו בחיי על החמדה המותרת "ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת והיא חמדת התורה והמצות וכמו שאמרו רז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה..."
 
סיפור ט' לשולחן שבת
בגמרא מסכת ביצה (דף כה.) נאמר: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין!" . מבאר הבן איש חי " פירוש הדבר שכל אומות העולם יודעים שבני ישראל עזים הם ואין נוחים לקבל ולהכניס עצמם בעול כבד, ואם הם קיבלו על עצמם את קיום התורה והמצוות - סימן מובהק שראו והבינו שקבלת התורה היא הכרחית לעולם כולו ואי אפשר כלל לחיות בלעדיה, לפיכך כפפו ראשם והכניסו עצמם בעול התורה והמצוות".
עם ישראל עז ודעתן ולא מקבל שום דבר כברור מאליו ומכיוון שכך, קבלת התורה ע"י עם ישראל היא אות למעלה הגדולה של התורה לכל אומות העולם שאינם מסוגלים להתקרב למעלתן של ישראל. מביא הבן איש חי משל למה הדבר דומה:
בעיר אחת הגיעה שמועה כי חיל פרשים רב עומד לכבוש את העיר ולבזוז את שללה כליל. נועצו ראשי העיר וחכמיה והחליטו כי אין עצה ואין תבונה אלא לגבות סך כסף גדול, לצאת לקראת חיל הפרשים ולהגיש להם מכל בית אב סך ארבעים זהובים. ראשית פנו אל ביתו של עשיר אחד שנודע לכל בקמצנותו הגדולה והוכר כמי שידו קפוצה ואינו נותן פרוטה. אף שאין דרכי לתת מאומה - אמר הקמצן - אולם הפעם אשנה ממנהגי לחשיבות הדבר, אולם אמרו נא לי, מדוע פניתם אלי ראשון?... דוקא מפני כך - ענו לו ראשי העיר - אם היינו אוספים תחילה בשאר בתי העיר שמא היו טוענים כלפינו שצריך להמתין אולי תבוא ישועה ממקום אחר, או שמא אין אמת בשמועה ויש לחכות עד שיתברר הדבר היטב וכיוצא בשאר טענות הבל מעין אלה. אולם אם ישמעו שאפילו הגביר הקמצן נתן את הכסף כמתבקש - אות וסימן הוא כי אין כל מוצא אחר... וכן הוא גם הנמשל לעם ישראל שקיבלו את התורה , משל לחשיבותה לבני האדם.