סיפור א' לשולחן שבת
"ארור משגה עיוור בדרך"
חז"ל מבארים שאין הכוונה ל"עיוור" ממש. אלא כל מי שהוא "סומא" במשהו מסוים, חסר ידע בדבר אחד ובא זה  לבקש ממך עצה אל תיתן לו עצה שאינה הוגנת לו.
על עוצמת האיסור וגבולותיו נוכל ללמוד מהמעשה הבא:
מעשה שהיה שבאו אל הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל וסיפרו לו על אחד השוחטים שבירושלים ששולח את בניו ללמוד בבית ספר שגדולי ירושלים החרימו ואסרו ללמוד בו.
כבוד הרב - כך אמרו - אין זה מין הראוי ששוחט כזה ימשיך לשמש בתפקידו!
אכן כן - נענה הרב - אולם אי אפשר להעבירו מתפקידו אלא אם כן תמצאו לו פרנסה אחרת ואז תשתדלו לשכנעו לעזוב את מלאכת השחיטה...
עשו האנשים כאשר נתבקשו ומצאו לשוחט משרה אחרת אולם כאשר הציעו לפניו את המשרה החדשה אמר השוחט כי בטרם הוא מחליט הוא מבקש להתייעץ עם רבי יהושוע לייב דיסקין.
כאשר בא השוחט לפני הרב ושטח בפניו את צדדי הספק נענה מיד רבי יהושע ואמר: לא כדאי לך לעזוב את מלאכת השחיטה בה אתה מיומן ופרנסתך מצויה לך ברווח...
מיד כאשר נודעה להם תשובתו של הרב חזרו חברי המשלחת אליו ותמהו: "והרי הרב עצמו אמר לחפש לו משרה אחרת ומדוע הרב אמר לו להישאר על מכונו?..." 
כאשר בא אלי יהודי לשאול בעצתי - השיב הרב - אני נותן לו את העצה הטובה ביותר בשבילו ללא כל שיקול אחר שמעורב בכך!
מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 
סיפור ב' לשולחן שבת
"יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך"
בהגדה של פסח 'אבותינו סיפרו לנו' מובא נס ההצלה של יהודי מקנס:
'יצחק אבן לחסן' צורף זהב מומחה מצא את העיר מקנס כולה נבוכה.
במקנס התגורר "סריף" שפירושו: 'חכם דת' ערבי, מצאצאי מוחמד, והיה האיש נכבד ונערץ על המוסלמים. במשך כל ימות השבוע נהג להתבודד במסגד, ובימי שישי, ימי השבתון שלהם, היה נעלם ואיננו, ורק לקראת הערב היה מתגלה לפתע בתוך ביתו, ומברך את כל נכבדי העיר. 
למאמיניו סיפר, שמלאך בא ונוטלו ל"מֶכה", שם הוא משתתף בתפילה המרכזית ב'כעבה', וזוכה להתגלות הנביא המדבר איתו פה אל פה.
בין המעריצים הרבים היה גם המלך, שהיה זוכה לשמוע מפיו תיאורים מדויקים ומפורטים אודות המתרחש במכה, כשהסריף מוסיף, כביכול, בשם הנביא, השמצות רבות על היהודים, שבמהלך השנים גרמו למלך להחליט על הטלת מיסים וארנונות, עונשים כבדים על כל מעשה קל, ולבסוף גם על גירוש של כל היהודים מעל פני הממלכה.
הצעיר הצורף, שמע על הגזירה הנוראה ועד מהרה נצנץ רעיון במוחו.
הוא הסתגר בחדרו ויצר שני עגילים מזהב טהור. שני העגילים היו עשויים מלאכת מחשבת ומשובצים באבני חן לתפארת, עין לא ראתה כיפים. לאחר מכן נטל יצחק עגיל אחד ועלה אל המלך להגישו כתשורה. המלך התפעל מאוד מן המתנה היפה והעניק את העגיל מתנה לאשתו המלכה.
המלכה שהתלהבה גם היא מן המלאכה המיוחדת, העוותה לבסוף את פניה ואמרה: "מה אוכל לעשות בעגיל אחד? יש לי שתי אוזניים, ועליך לרכוש עבורי גם את העגיל השני!".
המלך שלח לקרא לצורף, וכשהלה הגיע אמר לו: "כעת אני מאמין לכל מה שאמר לי הסריף שלי אודותיכם... אתה סוחר מפולפל וערמומי, נתת לי עגיל אחד במתנה, כדי שאהיה חייב לקנות ממך בכסף מלא את העגיל השני...".
התנצל הצורף: "אל נא יפיל עלי המלך אשמה. עגיל זה הוא עתיק יומין, ואין בעולם אמן שיעשה כדוגמתו. פעם כשהייתי במֶכה עם ידיד קרוב, הגיע צמד העגילים הלז אל ידינו ואנו שילמנו עליו מחיר עצום, חברי נטל עגיל אחד, ואני נטלתי את זה.
אם ירצה המלך, אכתוב לשותפי השני שבמכה מכתב, והסריף, אשר פורח לשם בקפיצת הדרך מידי שבוע, יוכל למסור לו את המכתב ולקבל את העגיל השני. ביום שישי בערב, לבטח כבר יהיה העגיל השני בידי המלכה"...
המלך שמח על העצה, ובו במקום הורה לו לכתוב את המכתב, קרא לסריף ופקד עליו למסור את המכתב במכה ליהודי המיועד.
הסריף הבין כי הוא נפל בפח שטמן לו הצורף היהודי, אך כבר לא היה יכול לסגת... בלית ברירה נטל את המכתב, טמן אותו בין קפלי גלימתו, והבטיח למלך למלאות את השליחות.
הוא התחקה אחר עקבותיו של הצורף, ומיד כשנכנס הלה לביתו, מיהר לנקוש על דלת הבית, נפל לרגליו ושאל: "מה עוללת לי?!..."
"עמוד על רגליך" – השיב לו היהודי – "עשיתי לך בדיוק כפי שמגיע לך על מה שעוללת ליהודי המדינה, הלעטת את המלך בכזבים, ואני אוכיח לו ולעולם כולו כי רק שקר דיברת!"
הסריף יבב וביקש את רחמיו. "המלך יהרגני, וההמון יסקלני", מלמל בין בכי לבכי...
"ולך היו רחמים על כל ההמון שאתה התכוונת בזדון להשליכו מן הבית? וכי הרהרת אודות הסבל שיהיה על הזקנים והטף לעבור בגללך?" הטיח בו היהודי.
הסריף הבוכה הכה על ליבו, הביע את חרטתו והבטיח לתקן אשר עיוות.
הצורף ביקש ממנו לרשום כתב הודאה בו הוא מצהיר כי כל דבריו שקר וכזב הם, וכי מעולם לא דאה למכה ולא פגש מלאך.
תחילה ניסה הסריף להתחמק מן העניין, אולם הצורף הודיע לו כי לא יעשה שימוש בכתב הודאה זה, אם יצליח לשכנע את המלך, לבטל את רוע הגזירה, ולשמע הדברים נעתר הסריף ורשם את המכתב.
הצורף נתן בידו את העגיל, ולאחר שהסריף הודה לו בשם כל הקדוש והיקר לו, כתב את כתב ההודאה וחתם עליו בחותמו האישי, פנה הלה והלך לדרכו.
באותו יום שישי אחר הסריף לשוב ממכה... כששב לבסוף, הודיע כי היה לו עניין דחוף להסדיר בשם המלך, ועד מהרה כבר הגיע לארמון המלוכה, כשהעגיל השני בידו, לשמחת המלך והמלכה.
"ומה אמר הנביא הפעם?" התעניין המלך, כשנרגע מעט.
"הפעם אמר לי כי לפני יומיים פגש בו אברהם העברי והפציר בו שייטיב עם בני העם היהודי, צאצאי יצחק בנו, ולכן הורה לי להורות לך, לבטל מיד את רוע הגזירה ולהיטיב להם ככל יכולתך".
המלך עשה זאת מיד – ויהודי מקנס נשמו לרווחה...
 
סיפור ג' לשולחן שבת
למה צריך קללות?
בפרשת כי תבוא מופיעות צ"ח - 98 קללות שהם למעשה פי 2 מפרשת בחוקותי ששם יש מ"ט קללות = 49
מסופר על ה"חפץ חיים" שהגיע פעם לבית-הכנסת בפרשת כי תבוא והבחין שכל האנשים בורחים החוצה מפני הפחד שאחזם עקב הקריאה של הקללות בפרשה זו.
אמר להם רבי ישראל הכהן מראדין זצ"ל אמשול לכם משל למה הדבר דומה:
לאחד שעלה על יצועו, התהפך במיטתו ולא הצליח להירדם, אשתו המסורה דאגה לשלומו שאלה אותו: "מה לך בעלי היקר?! מדוע אינך נרדם?".
סיפר לה הבעל בצער: "ראי! מחר אני צריך לעבור ביער ומתיירא אני מן הטורפים המשוטטים שם והאורבים בכל פינה ואינני יודע אם זהו יומי האחרון"...
הרגיעה אותו רעייתו ואמרה לו כי יש לה רעיון שעל ידו יוכל לחצות את היער מבלי לראות אותם כלל והיא תוכל לגלות לו רק מחר בבוקר...
שמח האיש וישן שנת ישרים...
בבוקר היום שלמחרת רצה האיש ללכת ושאל את רעייתו מהו ה"רעיון"?
לקחה האישה חתיכת בד ואמרה לו: לפני כניסתך ליער - כסה את עינך ובכך לא תראה מאומה מן הטורפים..."
כן הוא הנמשל - סיים החפץ חיים -  אלו שמפחדים מהקללות דומים לאותו אדם - טיפשים הם. והלא כל מטרת הקללות היא להורות לאדם את הדרך הנכונה ואת התוצאה של זה שבחר בדרך קלוקלת...
אם כך הוא, מה אתם בורחים?! תקשיבו...
מעובד מאתר http://dvar-tora.co.il
 
סיפור ד' לשולחן שבת
מהי הקללה האמיתית?
מובא בפרשת בראשית עונשו של הנחש על שהחטיא את אדם וחוה – "ועפר תאכל כל ימי חייך" . לא יחסר לך כלום! אם כך מהי הקללה בכך? 
מובא סיפור על אברך אחד שהייתה לו אזכרה/יארצייט לאביו המנוח, בשבוע של פרשת כי תבוא. הוא ניגש לבית הכנסת וביקש מהאחראי לאפשר לו עלייה לתורה.
לאחר שזה בדק ברשומות המתפללים, התברר כי כל העליות תפוסות למעט זו של הקללות. כדרכו של אברך כשלא ידע מה לעשות הלך לשאול את הרב. הוא ניגש לרבי חיים אריה ארלנגר .
לאחר ששטח את התלבטויותיו שאל אותו הרב: "האם הנך מפחד לעלות"? השיב האברך: "לא! שומר מצווה לא ידע דבר..." פסק לו הרב לעלות לתורה בעלייה של הקללות.
לאחר שכיבד את זכרו של אביו - הגיע מכתב מחו"ל בו נאמר לו כי אח של אביו המנוח הוריש לו עסקים וקרקעות בשווי כולל של כחמישים מיליון דולר. הוא מיד טס לחו"ל, שהה שם כ- חמש שנים וחזר כעשיר גדול מאד.
כשהוא במכונית הפאר שלו נפנה מיד לביתו של הרב ובשמחה קרא לעברו: 
"מורי ורבי הבט! עליתי לקללות ושום דבר לא קרה לי... ונהפוך הוא - אני איש עסקים מצליח ובחמש שנים האחרונות הכפלתי את כספי הירושה..."
הביט בו רבי חיים אריה ברחמים קם ממקומו ברוגז ואמר:
"האינך רואה?! כל הקללות נתקיימו בך! הפכת מאברך לאיש עסקים - הפסדת את כל עולמך!!!"...
זו ראייה אמתית של צדיק וקדוש...
הריחוק מהקב"ה הוא הקללה האמיתית.
 
סיפור ה' לשולחן שבת
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ .... בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. " שמחה של מצוה
מעשה בחסיד שחי בזמן שבית המקדש השני היה קיים, (יש אומרים שזה היה רבי יהודה בן בבא) שיצא יום אחד אל שדהו לראות אם פועליו כבר סיימו לקצור את הקצירה, וראה ששכחו עומר אחד, שמח החסיד שמחה גדולה, קרא לבנו ואמר לו:  ראה! זכיתי במצווה ואני שמח מאד, כתוב בתורה "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה ולמען יברכך וגו', לכן, עלה בני לבית המקדש ושם תקריב בשבילי קורבנות, פר אחד לעולה ופר אחד לשלמים, עלי להודות להקב"ה על המצווה שבה זיכה אותי. אמר הבן: אבא, את שמחתך אני מבין, עומר זה יהיה לעניים כמו שצוותה התורה, אבל מדוע אתה שמח על מצווה זו יותר מאשר על מצוות אחרות שאתה מקיים? עד עתה לא ציוית עלי להקריב פרים על קיום מצווה.
הסביר לו החסיד: את כל המצוות אנו מקיימים ברצון ובכוונה תחילה, אבל מצווה זו אי אפשר לקיים בכוונה תחילה, כי ברגע שאתה רוצה להשאיר עומר בשדה בשביל העניים, הרי לא תהיה זו שכחה, מן השמים זיכוני במצוות "שכחה" זו, ואפילו שלא התכוננתי לכך, הבטיח הקב"ה ברכה על קיום מצווה זו, לכן אני שמח וביקשתיך להקריב קרבנות.
במעשה זה נראה את החשיבות הגדולה בחיבה ובשמחה בקיום המצוו