סיפור א' לשולחן שבת
 
וידבר אל עפרון נתתי כסף השדה קח ממני וגו'.
אברהם אבינו קונה את מערת המכפלה כדי שיהיה קנין גמור לזרעו אחריו על אף שהקב"ה הבטיח את כל הארץ לאברהם. אברהם אבינו מלמדנו הלכה למעשה שהאדם צריך להתאמץ בעצמו ולא לחכות לנהמא דכיסופא (לחם בושה) אלא יהיה כאדם העומל על מנת. להשיג את מה ראוי לו.
ויש לשאול למה אברהם הוסיף לומר "קח ממני" אחר אמר "נתתי". וכן יש לשאול איך עפרון לא מתבייש לאחר שלעיני כל אנשי עירו אמר שהוא נותן במתנה, ופתאום מבקש הוא עולה נכבד של ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר? ועל פי הסיפור הבא יבואר בע"ה:
מעשה ברבי יהונתן אייבישיץ שהוא לו ויכוח עם המלך שטען שהשכל מנצח את הטבע, בין הנגר לוקח עץ משייפו ומסדרו ועושה ממנו שולחן מהודר, מלטשים ובונים ומשנים דברים והכל מהשכל שגובר על הטבע. ואילו רבי יהונתן אמר: "עם כל הכבוד לשכל, אבל השולחן עדיין עץ והאש תשרפהו בדיוק כמו כל עץ שנשרף באש, וכן שאר הדברים, כי האדם יכול רק ליפות ולשכלל את הדברים, אבל אינו יכול לשנות אותם ממהותם".
אמר המלך לרב: "הבא נפגש שוב בעוד שלושה חודשים וכל אחד יוכיח את דבריו".
רבי יהונתן לא חושב על זה הרבה, הוא חזר לישיבתו ולתלמודו ושכח לגמרי מכל העניין. יום אחד, כאשר הרב ישב ולמד, בא לידו עכבר קטן והפריע לו ללמוד. העכבר קפץ לתוך קופסת הטבק של הרב, ומיד הרב סגר בעדו כדי שלא ימשיך להפריע, הוא הניח את הקופסה בכיס מעילו וחזר לתלמודו. והנה נקישות בדלת ובפתח מופיע שליח מטעם המלך להביא את ר' יהונתן כדי להוכיח את דבריו. הרב נסע עם השליח בכרכרה מלכותית לארמון המלוכה, שם היה אולם רחב ידיים מלא שולחנות ערוכים לסעודה, עם כל השרים ומקורבי המלך. פתאום ניגש חתול הולך על שתיים, בידו מגש של כוסות יין ועל ראשו כובע שעליו כתוב "הטבע והשכל" ומגיש יין למסובים לקול מחיאות כפיים סוערות.
המלך ניגש לרבי יהונתן ואמר בהנאה: "הנה הוכחה לדברי, השכל עשה מחתול מלצר למופת". בזמן החתול ניגש לרבי יהונתן שנזכר בעכבר והוציאו מקופסת הטבק מול עיניו של החתול. החתול זרק את המגש עם הכוסות והיין המשובח והחל לרדוף אחרי העכבר המבוהל תוך כדי שהוא מתיר מאחוריו מהפיכה שלימה של שולחנות הפוכים, שברי כוסות קריסטל, אנדרלמוסיה ובלגן. כמובן שהכרז שרבי יהונתן ניצח וכל מה שהחתול עשה היה רק ​​הצגה זמנית עד שראה את העכבר, וחזר לטבעו ורדף אחריו להשיגו כהרגלו.
וכן כאן עפרון רואה את כל העיר מסביב ואברהם רוצה ממנו את הקבר. מיד אמר לאברהם הכל שלך במתנה כיוון שרצה לקבל כבוד, אבל אברהם ידע שהוא עכשיו כמו החתול עם המגש שעוד לא ראה את העכבר ומיד אברהם הוציא את הכסף ונופף לו בו מול עיניו, ואז כבר עפרון גילה את הפרצופו האמיתי ואמר 400 שקל כסף עובר לסוחר, וכל זאת מאחר ראה את הכסף: אמר אברהם קח ממנישאר שנ"ל רק לקחת שאברהם כבר הוציא את הכסף . במעשה זה , עקר אברהם אבינו את "הרצון" של עפרון ונטע עבורנו את זכות הקניין במעשה על מערת המכפלה.
 
סיפור ב' לשולחן שבת
ותמהר ותער כדה אל השוקת וגו'.
כאשר אליעזר עורך את המבחן לכלה הראויה ליצחק , מבאר המדרש למה לכתוב בפסוק "וירץ העבד לקראתה" איך היא אכן המתאימה? ומסביר המדרש "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל-כָּל הַנָּשִׁים יוֹרְדוֹת וּמְמַלְּאוֹת מִן הָעַיִן, וְזוֹ כֵּיוָן עָלֶיךָ ורש"י מסביר "לפי שראה שעלו המים לקראתה" ידע שהיא הראויה ליצחק.
לעומת זאת, כאשר אליעזר מבקש שתשקה גם את הגמלים כתוב: "וַתָּרָ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" דהיינו שהמים לא עלו. לקראתה כמו קודם אלא רבקה שאבה בעצמה והתאמצה הרבה יותר, והשאלה נשאלת למה?
אפשר להסביר שבפעם הראשונה שרבקה אמנו מילאה את המים כוונתה בשביל משפחתה לא הייתה צריכה להתאמץ אבל כשמילאה אח"כ לעשרה גמלים של אברהם אבינו: זה המצווה של גמילות חסד, המעשה נהפך להיות קשה . נלמד מכאן מוסר גדול שמצויים טובים גם מצריכים אותנו למאבק גדול והרעים שמערים כדי שלא יצליחו לקיים את המצווה וממציא בשבילנו.
ומעשה ברבי שלום שבדרון זצ"ל שהיה מלמד קבוצת נערים תורה והנה הוא רואה שאחד מתמלא כבר כמה ימים לא באים הבאים לבקרו שמא חולה הוא הגיע.
כאשר לביתו , הנער פתח את דלת ביתו ושם בריא ושלם. שאל אותו הרב: "למה אינך מגיע? מה קרה? " והנער השיב: "כבוד הרב, שבוע הבא אני חוזר שוב באופן קבוע אבל השבוע איני יכול".
"ומדוע אינך יכול? אולי אוכל לעזור במשהו? יש לנו שיעור בעוד שעה אולי תבוא? "שאל הרב
הנער כבש עינו בבושה ואמר: "בדיוק בזמן השיעור מתקיים משחק כדורגל ואני אוהב מאוד חושב בו!"
"מה זה כדורגל?" שאל הרב. מיד קפץ הנער והסביר לרב יש כאן עשרה שחקנים וכאן עשרה שחקנים. ובכל צד יש שער וצריך להכניס גולים ומי שמכניס גול מקבל כבוד גדול ומעניקים לו כסף ושכר גדול. אמר לו הרב :"יש לך כאן איזה כדור?" "ודאי" ענה התלמיד ועינו מיד הבריקו. " תן לי אותו" אמר הרב, "ראיתי מגרש בדרך אלך ואכניס איזה עשרים גולים ואקבל כבוד גדול וכסף כמו שאמרת".
הנער גיחך ואמר לרב "כבוד הרב עכשיו זה לא חכמה כי אין אף אחד שימנע ממך להכניס גול וזה נקרא שער ריק וזה לא נחשב לכלום!"
מיד אמר לו הרב :" ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר לבוא כל יום לשיעור שאין לך מה לעשות את זה דומה לשער. ריק כי אף אחד לא מונע בעדך , אבל היום שיש לך מניעות גדולות לבוא אם תבוא סימן שהכנסת סוף סוף גול אמיתי!" דברי הרב חדרו לנשמתו של הנער והוא הגיע לשיעורו של הרב.
הרב , שראה את הנער נכנס אל השיעור, קם מלא קומתו לכבודו זה על זה. התגברותו במאבק על היצר הרע שמנע ממנו להגיע לשיעורי התורה.
וכמו שאמרו חז"ל במסכת קידושין ל: "כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצרן הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר :"הלא אם תטיב שאת" ואם. אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנא' "לפתח חטאת רובץ" ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך שנאמר "ואליך תשוקתו" ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר "ואתה תמשל בו".
 
סיפור ג' לשולחן שבת
הפרשה מתחילה בפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" ורש"י מביא בפירושו : "שכולן היו שווים לטובה"!
ר' זושא מאניפולי הקשה, היאך אפשר לומר על שרה אמנו, שכל שנותיה היו שווים לטובה, וכי באמת כך היה?! והלא עוד תשעים שנה הייתה עקרה, סבלה עם בעלה גלות ורעב, פעמיים נלקחה בכח מבעלה (פרעה ואבימלך) וסבלה מאוד מהגר ומישמעאל. האם על שנים אלו ניתן לומר "כולן שווים לטובה"?!
אלא, תירץ ר' זושא, ללמדנו בא, כי על כל מאורע ומאורע שבא על שרה, אף אם היה קשה ומצער, היה מזדרזת ואומרת "גם זו לטובה"! שכשם שחייב אדם לברך על הטוב, חייב לברך גם על הרעה. שרה לעולם לא חשה בצער, כיוון שידעה שכל מה שבא עליה, היה מאת ה'ית', וממילא "כולן כבר לטובה".
מובא סיפור שהתרחש לקראת סוף מלחמת העולם, כאשר בנות הברית החלו לגבור על הנאצים, ימח שמם, הנאצים נסוגו בכל החזיתות, אך לא נתנו ליהודים מנוחה. במחנה "ברגן בלזן" שבגרמניה המצב היה קשה מנשוא - רעב, צמא, עינויים וצמחים, היו רק חלק מהצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחולק לאגפים, ובאחד מהם היו שבויים גם חיילים רוסים.
בוקר אחד, הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: "אנחנו יודעים בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים, ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו, אז הבאנו לכם לחמניות טריות".
הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי נתן לתיאור. אני לא אכלתי את החיילים השבויים מרוסיה.
הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נשארו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו לדפיקות לב מואצות, ראה קרה נגרה ממנו מרב פחד.
התור מתקדם, שש אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת לקבל את הלחמניה האחרונה.
הוא היה מאושר, הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טרייה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל.
רעיון: אם יש לך הרבה לחמניות, למה לא לקחת עוד אחת? הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בין כל כך הרבה אנשים. ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר היהודי: "אני", וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות. הוא היה מאושר.
לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צווארו, וקול מאיים לוחש באזניו: ​​"ראיתי אותך יהודון!", הוא הסתכל לראות מי הדובר, וראה שזה לא היה נאצי, אלא חייל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: תן לי את הלחמניה השנייה!
היהודי חשוב בחשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו. אמר לו בתוקף שאינו רוצה לתת לו את הלחמניה.
תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים, הכניסו אותו לתוך צריף, חבטו בו בקשות ובעטו בו באכזריות, עד שכמעט הוציאו ממנו את נשמתו. וכאשר הוא כבר אינו בין החיים, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.
היהודי הרגיש את הצלו של מלאך המוות פורש עליו את הכנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: "ריבונו של עולם, דווקא עכשיו למות, רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת לי את נשמתי, במשך חמש השנים האחרונות שהייתי כאן, היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת...", והיה לך מלא דברים כלפי מעלה, איבד את הכרתו.
כשהתעורר מעלפונו, ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשם, שהרי הנאצים היו מעירים את כולם בארבע לפנות לבקר למסדר. ומי שלא היה קם למסדר, לא זכה לקום יותר... אז איך יתכן שהוא ישן, והשמש זורחת.
לאט לאט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו... אבל למה כזה שקט מסביב? הביט סביבו וראה שכולם מתים. הלחמניות היו מורעלות!!! אבל עליו נגזר לחיות, הקב"ה דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אבל הוא צריך לקבל מכות, כדי שיוכל להמשיך לחיות ולספר שהכל לטובה.
 
סיפור ד'+ה' לשולחן שבת
 
נאמר בתורה: "ואבְרָהָם זָקֵן בָּא. בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכּל" (בראשית כד, א).
עד אברהם לא היה זיקנה בעולם ומי שהיה בא לדבר עם אברהם מדבר עם יצחק, ובא לדבר עם יצחק, מדבר עם אברהם כיון שהיו דומים זה לזה. בא אברהם ובאה זקנה. שנאמר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (ב"מ פ"ז).
אברהם מפני שחפץ שיבדילו אותו בהיכר פנים מיצחק ביקש מהקב"ה שתהיה הזיקנה ניכרת בו, וזהו שנאמר "ואבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" שהיו אצלו שני מיני. זיקנה.
התורה מעידה על אברהם אבינו שבא בימים וכפי שמסביר המדרש: "אָמַר רַבִּי אַחָא יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁהוּא בְּזִקְנָה וְאֵינוֹ בְּיָמִים, בְּיָמִים וְאֵינוֹ בְּזִקְנָה, אֲבָל כָּאן זִקְנָה. כְּנֶגֶד יָמִים וְיָמִים כְּנֶגֶד זִקְנָה " . אברהם אבינו "בָּא בַּיָּמִים", בא עם כל הימים שלו , דהיינו שניצל כל רגע בחייו לעבודת ה' יתברך.
רוב האנשים טרודים במחשבות על ההווה והעתיד הגשמי שלהם ואינם דואגים מספיק לעתידם הרוחני ולחיי קודש שלהם ושל משפחתם.
ומסופר רב על שנבחר לרב עיירה אחת, וביקש מהקהילה לקחת אותו למקומות הקדושים, ובין היתר להשתטח על קברי הצדיקים שבתוכה. כאשר עבר על פני המצבות הפזורות בשטח בית הקברות, מצא שם לתמהונו דבר מוזר מאוד, על המצב היה חרוט גילם של הנפטרים: על מצבה אחת חרוט "פה נקבר פלוני אלמוני שחי עשר שנים ומספר חודשים", על מצבה אחרת חרוט: "פה טמון פלוני, הרב הצדיק שחי עשרים שנה ומספר שבועות", על המצבה השלישית: "פ"נ הרב הגאון זצוק"ל שזכה לחיות שלושים כמה וכמה ימים".
הרב החדש התפלא מאוד ואמר בליבו "כיצד זה יתכן שכל הנפטרים כאן הם כה צעירים, והלא ראיתי בעיירה זו במו עיני אנשים מדות בזקנה מופלגת". פנה הרב למלוויו ושאל אותם לפשר הדבר. אנשי העיירה השיבו ואמרו: "פה בעיירה אנו חורטים על המצבות רק את החיים הרוחניים והנצחיים שהאדם ניצל עלי אדמות בעסק התורה מצוות ומעשים טובים. ואילו את החיים הגשמיים שהאדם בזבז לצורך עצמו אין אנו מחשיבים כלל כי אלו ימים שעליהם נאמר: 'שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ', אז ראית את המצב חרוטים ימי האדם נטו ולא כשאר בתי החיים שחורים על המצבים את החיים ברוטו".
וזה שאמר הכתוב: "ואברהם זקן בא בימים", לא זקן ברוטו בא בימים, אלא זכה אברהם להביא את הימים נטו וזקן שקנה ​​חכמה וכן נאמר עליו: "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי" (בראשית כה, ז), שחי חיים רוחניים לזה יקרא חיים עלי אדמות, חיי תורה ומצוות,"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
 
ומשל נוסף של המגיד מדובנא זצ"ל לעני אחד היה קרוב משפחה עשיר שעמד לחתן את בנו עם בת נגידים. חתונה כעין זו צריכה הכנה רבה ואף העני הכין את עצמו כראוי... בוודאי - חשב העני בליבו - יערוך קרובו סעודה כיד המלך על כן מן הראוי. והכדאי כי אמנע מפי כל מאכל או משקה במשך יומיים לפני החתונה כדי שאבוא רעב ותאב ויהיה בידי להינות הנאה שלימה מן המטעמים הנפלאים. אמר ועשה. יום לא טעם מאומה אלא ישב בתענית, וביום החתונה לעת ערב עמד כמתעלף בחלון ביתו לראות אם משרתי העשיר כבר מתדפקים על דלתו להזמינו אל החתונה , אלא שלמרבה היגון ראה את המשרתים כשהם ממהרים אל בתי חשובי העיר ומזמינים אותם, ואילו על ביתו פסחו... מהרי נא תיזוג היקרה - אמר העני - עוד רגע קט ואפול מתעלף מרוב רעב, אנא הגישי לי אוכל מכל אשר בבית. מיהרה האישה המסורה והגישה לבעלה לחם יבש ומעט בצלים ושומים וגם צנון אחד שמצאה. את הכל הניחה לפניו, והמסכן ברעבונו כילה הכל, לא להשאיר שריד ופליט... לאחר ששבע ובירך נשמעה נקישה בדלת. משרתי העשיר באו להזמינו אל החתונה... הלך העני במר נפשו אל השמחה והסב אל השולחן. בתחילה הוגשו לפניו דגים אפויים שהועלו על הבוקר ברשת הדייגים. מונחים היו על מגשי כסף ועטורים בזרי ירקות. טעם העני מן הדג, אולם הטעם היחיד שעלה בפיו היה טעם הצנון שאכל לא מכבר... לאחר מכן הוגש צלי עגל רך ועדין ברוטב מתקתק ובצידו תפודים אפויים ומבחר פטריות. טעם העני מן המעדן המוגש לו ומיד נתעוו פניו - טעם השומים והבצל שאכל בביתו עדיין היה נודף מפיו... כך ישב העני בסעודה המפוארת, ולא טעם מאומה. אחרי הסעודה , כאשר קמו הקרואים לשוב לבתם, שמע העני איך הם מהללים ומשבחים את הסעודה הנפלאה שכמות לא טעמו זמן רב. בוודאי אתם מהתלים בי - אמר העני - הן גם אני טעמתי, אולם הסעודה לא הייתה טעימה כלל. התפלאו האנשים אולם אז אמר אחד ממשרתי העשיר: אל תתפלאו כלל! אני הוא זה שהזמנתי אותו לכאן, וראיתי כי עוד שבא לכאן סעד סעודת שום, בצל וצנון... לאחר סעודה שכזו איזה טעם רציתם שיטעם במעדני מלך?... כן הוא גם הנמשל - אמר המגיד מדובנא זצ"ל - הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה ומצוות מתוקים מדבש ונופת צופים, אולם כדי לחוש את "הטעם" הנפלא של התורה הקדושה יש לבוא אל קיום המצוות מתוך טהרת הלב והנפש, לא כן אם האדם השביע את נפשו מרורים מתאוות העולם הזה, איך ירגיש בטעם. הנפלא של מעדני המלך, מלכו של עולם ?
 
 
סיפור ו' לשולחן שבת
לבן הארמי , בשומעו את דברי רבקה אחותו ובראותו את העושר שמביא איתו אליעזר עבד אברהם, רץ אליו בתקווה לזכות במשהו מו העושר שלא היה ראוי לו.
גם אנשי חרן רצו להרוג את אליעזר ולקחת את הרכוש אך משראו את חוזקו שהיה מעביר גמלים בידיו את הנהר פחדו להתקרב.
את המידה הרעה של הרצון להנות ממשהו שאינו ראוי לנו נלמד ממעשה שהביא מרן החיד"א (רבי חיים דוד אזולאי זצ"ל ב"דברים": מעשה בעני אחד שיש לו עשיר. הגיע היום, ואותו עשיר חיתן את בנו, ועשה משתה גדול לכל באי שער עירו. והעני, חיכה. שהעשיר יקרא לו לאכול סעודה עם האנשים, כי הוא שכן. הוא לא הכי ארוחת ערב באותו לילה שהיא המשתה. הוא חיכה בביתו עד השעה השנייה מן הלילה, והעשיר לא קרא לו. התייאש העני כתוצאה שהעשיר יקרא לו, היה צריך לאכול לחם מעופש שנשאר לו מלפני שלושה ימים. אחרי שסיים לאכול, בא פתאום המשרת של העשיר וקרא לו. העני הצטער כי עכשיו הוא לא יכול לאכול מהסעודה. מה עשה? הכניס את אצבעותיו לפיו באופן כזה שהוא הקיא את כל מה שאכל ואז הלך לבית של העשיר. הוא הגיע לביתו של העשיר והשכן העשיר אמר לו: אני שם אותך כשומר על החצר שלא תישאר החצר פתוחה. העני המסכן גם נשאר רעב וגם לא השתתפו בסעודה, וישב בבושת פנים בפתח, רעב ומדוכא מחמת הקיא שהקיא.
 
סיפור ז' לשולחן שבת
 
אברהם אבינו שולח אליעזר למצוא כלה ליצחק אבינו ומשביע את העבד שלא יקח אישה מבנות הכנעני.
ומזכירה התורה בפסוק על אליעזר 'זקן ביתו המושל בכל אשר לו' כלומר אברהם אבינו סמך עליו בכל עיני הממון ולא היה צריך לבדוק אחריו לגבי הרוחני עם השלכות. לעתיד, השביעי אותו על כך "ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אִשָׁה לבני מבנות הכנעני" ולא סמך עליו.
ומסופר על רבי ישראל מסלנט שעבר פעם באיזה אכסניה ובעה"ב שאל אותו אם הוא יכול לשחות לו, כיוון שהוא נראה רב עם זקן וכו' ויען הרב כן וילכו לשחות ובדרך הרב שואל אותו סלח לי יש לך אולי איזה אלף רובל להלוות לי ואני אחזיר לך תוך כמה ימים, אמר לו האיש אינני מכיר אותך ואני לא מאמין לך שתחזיר לי. אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר בשביל לשחות לא חקרת מי אני והאמנת לי בעיניים עצומות בגלל הזקן והפאות יכול לשחות ואתה לא חושש שאולי אני יודע לשחוט ואנבל את הבהמה, מה בעניין הלוואה פתאום אתה חושד בי?
אנו למדים מאברהם אבינו את החשיבות הדרושה והאב בין הצד הרוחני והצד החומרי ועל כן ראוי לכל הורה וילד לבחון בכל מה שעשה מי מוביל והאם הוא ראוי לקרבנו בעבודת ה' בצד הגשמי והן בצד הרוחני.